ראשית כל, צריכים להבין מהו המקום של הביטחון, וכיצד יוצרים אותו ופועלים דרכו. ולאחרי זה, יהיה ניתן לדעת, ע"פ המבואר בתורת החסידות, כיצד יודעים שהמקום של הביטחון הוא לא מקום של הפקרות.
ובראשית העניין, תורת החסידות מסבירה כי עצם המחשבה החיובית מביאה ויוצרת את העתיד הטוב והחיובי, כלשון הפתגם הידוע: "חשוב טוב – יהיה טוב".
לעומת זאת, גם המחשבה השלילית יכולה להגשים את עצמה, חלילה, כלשון הפסוק "וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי" – זאת, מפני שהאדם "ממשיך" – מביא השפעה על עצמו מהמקום שהוא חושב עליו ונמצא בו. לעומת זאת, הביטחון והחשיבה החיובית ממשיכים על האדם את חסד ה' בגלוי, כלשון הפסוק: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ", וכלשונו של הרבי:
בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו (של האדם), והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה':
על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקדוש ברוך הוא לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקדוש ברוך הוא מ¬תנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה).
וזהו תוכן הציווי "בטח בה'" (וכיוצא בזה) – שהאדם צריך להשליך את יהבו על הקדוש ברוך הוא שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה, וכאשר הוא סומך אך ורק על הקב"ה לבד (מבלי לעשות חשבונות, אם אפשר לו להנצל כו'), אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מדה כנגד מדה, שהקב"ה שומר עליו ומרחם עליו גם אם על פי חשבון אינו ראוי לכך שיהיה טוב לו בטוב הנראה והנגלה דוקא.
הפחד הוא רגש טבעי המתלווה לכל שינוי שהאדם עושה בחיים. את הפחד יש לברר ולהוציא ממנו את הניצוץ הטוב הטמון בו.
הטוב הטמון בפחד הוא סגולתו כמנגנון אזהרה, הוא גורם לאדם להיות זהיר. פחד מפני כישלון ימנע מהאדם לצעוד למקום מסוכן או למקום שאיננו טוב בעבורו. מבחינה זו, הפחד הוא טוב ואף רצוי שכן חוסר פחד עלול להביא לידי הפקרות וסיכון מיותר, ואף למצב שבו האדם מתעלם מהמציאות וצועד לקראת נפילה ודאית.
לדוגמה: אדם מחפש עבודה. הפחד גורם לו לא להתלהב מכל הצעת עבודה שהוא פוגש, אלא להיזהר ולבדוק כל הצעה והצעה אם היא מתאימה לו. אין טעם לבוא לריאיון עבודה בלא הכנה והתאמה ולהידחות. זהו הצד המתוקן בפחד – זהירות ובחינת המציאות.
הצד של התוהו שבפחד, שהוא בדרך כלל קיצוני, משתק את האדם. אם אחרי שאדם בדק את הנתונים והחליט שהעבודה המוצעת מתאימה לו, יימנע מלגשת לריאיון העבודה רק בשל החשש שמא יידחה – הפחד הזה איננו חלק מהזהירות הנדרשת אלא גורם מכשיל.
על האדם לחזק בתוכו את הביטחון בה'. עליו לדעת כי אם עשה את ההשתדלות הטבעית הנדרשת ובדק את הדברים ככל שניתן, אל לו לפחד, ומה שיקרה מעתה הוא רצון הקב"ה. עליו לנוע אל היעד מתוך חשיבה חיובית וביטחון בה' שיצליח דרכו.
הרבי הריי"ץ כותב על ההבדל בין ביטחון להפקרות:
א) בביטחון הוא אינו חושב על עצמו, רק מחשבתו הוא במי שבוטח בו, ובהפקרות חושב רק על עצמו איך לנצל יותר הפקרותו להנאתו.
ב) בבטחון חושב הוא על העתיד. ואופן המחשבה נחלקת לשלש חלקים: א) שהעתיד יהי' כפי רצון ה'. ב) כשיהי' כרצון ה' אז ודאי שהוא טוב, זאת אומרת איך שיהיה הכל טוב, הגם שבהשגות בני אדם הוא לא טוב. ג) ברצון ה' הרי גם הלא טוב בגילוי נעשה ברגע טוב גלוי. ובהפקרות אינו חושב על העתיד.
לאור דברים אלו ניתן לומר:
אם אדם עשה את הבירור השכלי – והוא מתגבר על החשש מהבלתי ידוע – הוא נמצא במצב פנימי של ביטחון.
הביטחון הוא היסמכות על הקדוש ברוך הוא, שנותן לנו כוחות ועוזר לנו להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. הביטחון מאפשר את האומץ ללכת ולהתקדם למרות חששות מסוימים. מי שמתקדם רק כשאין לו חששות כלל – הרי רוב הזמן אין הוא הולך כלל, כי תמיד קיים חשש משינוי או מקושי בלתי ידוע.
יצירת חזון חיובי ומלא תקווה, הנובע מביטחון בה', אינה שוללת הכנה בדרך הטבע ומתן מענה לכישלון אפשרי. בתכנון היעד, יש בהחלט מקום לחשיבה על דרכי פעולה שנכון יהיה להפעיל במצבי קושי שונים. נכון וראוי להתכונן לקראתם ולא להיות מופתעים אם יבואו.
עם זאת, יש לוודא שהכנה כזאת לא תשפיע על הרגשות של האדם באופן פנימי, כלומר, לא תשנה את החוויה הפנימית של הביטחון והחשיבה החיובית, אלא תישאר אצלו באופן מקיף, ברמה השכלית בלבד.
מה שמשפיע בפועל על האדם ומניע אותו הוא ההזדהות הרגשית שלו עם העניין, ואילו השכל יכול להישאר מרוחק יותר וחסר פניות. לכן, כל עוד ההתייחסות לקשיים בשלב התכנון שכלית בלבד, היא לא תעמוד בסתירה לאמונה ולביטחון שצריכים להיות המרכזיים בחוויית ההתקדמות.
