חז"ל אומרים בפרקי אבות: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", וכן: "הוי מקבל את כל האדם בשמחה". ומזה משמע וברור, שישנו הבדל בין הדברים.
ולא רק שישנו הבדל בין הדברים, אלא כל תכונה היא ניתנת לאחד מההורים – אחד לאבא ואילו אחד לאמא.
התבוננות בעומק המשמעות של מאור הפנים והשמחה, מלמדת שיש חלוקה בין ההורים: אצל האב חשוב בעיקר מאור הפנים שהוא מקרין לילדיו, ואילו אצל האם – השמחה. חלוקה זו מתאימה לחלוקה בין כוחות הנפש, החוכמה (אב) והבינה (אם).
מאור פנים הוא ביטוי של חוכמה, כלשון הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו".
בחסידות מבואר שמאור הפנים נובע משלמות פנימית הקיימת באדם, ובאה לידי ביטוי בפנים מאירות. השלמות הפנימית הזאת, עניינה עונג, מנוחה ורוגע (ובלשון המובאת בחסידות "פנימיות אבא – פנימיות עתיק". בתוך ספירת החוכמה, נמצא ה'עתיק', התענוג העצמי). ולכן על האדם לחזק את תודעת העונג והמנוחה שבו ולהשתחרר מדאגות, מתחים ולחצים (ראה שיחת במדבר תשנ"א על חשיבות המנוחה), והיא תעזור לו להיות במאור פנים בכלל, וכלפי ילדיו בפרט.
כאשר האב מאיר פניו לילד הוא משדר לילד מסר: "אני פה בשבילך", "אני פנוי בשבילך", "מה שעובר עליך מעניין אותי וחשוב לי עד מאוד". בחוויה הנבנית בנפש הילד מאור הפנים מתפרש כך: "אם אבא פנוי בשבילי, משמע שיש לי מקום וערך". כך מתחזקת אצל הילד תודעה של ביטחון במקומו ובעצמיותו.
השמחה היא מתכונותיה של הבינה (האם), כנאמר: "אם הבנים שמחה".
בחסידות מבואר שהשמחה היא תחושה של התמלאות שנוצרת כאשר יש השלמה של חוסר.
כשהאם מבטאת שמחה כלפי ילדיה היא משדרת להם מסר שפירושו: "אני שמחה להיות איתך", "הנוכחות שלך משמחת אותי ועושה לי טוב", "אתה ממלא אותי אושר". בנפש הילד השמחה הזאת מתפרשת כך: "אני מוסיף שמחה אצל אמי. יש לי מה להוסיף ולתת". השמחה בונה בנפש הילד ביטחון שניחן ביכולת לתת ולתרום למציאות שסביבו, והוא ישאף לתת.
השילוב של מאור הפנים והשמחה שמוקרנים כלפי הילד, מסייעים לבנות אצל הילד את שני המקומות הנפשיים שהוזכרו בטור הקודם – הביטחון והתוקף העצמי היציב מבלי 'להתפעל' מהסביבה, מתחזקים בהשפעת מאור הפנים של ההורה הנוטע בילד ביטחון במקומו בעולם, והיכולת 'להתחבר' לסביבה ולהיות רגיש לאחרים מתחזקת בהשפעת השמחה.
הורים המקפידים להביע כלפי ילדיהם יחס של מאור פנים ושמחה יוצרים סוג של אמירה ללא מילים, היוצרת כעין 'תמונה' בתודעת הילדים. הילדים קולטים בחוש את ה'תמונה' שהם רואים אצל הוריהם, היא נחקקת בהם, ומשפיעה גם על האופן שבו הם 'תופסים' את עצמם ואת הסביבה.
לחץ וטרדה מנוגדים למאור פנים. יחס שמקורו בטרדה ולחץ יש בו כעין אמירה סמויה ש"אני לא פה בשבילך", "אני לא פנוי אליך", "אני לא נוכח בשבילך". המסר הסמוי הזה יוצר בילד תחושה ש"ההורים שלי עסוקים וטרודים. אין לי מקום בעולמם". תחושה זו עלולה להוביל לחוסר ביטחון עצמי ולתחושת חוסר מקום. אם ההורה טרוד ולחוץ תדיר, הילד חש שתמיד יש משהו חשוב יותר ממנו, והוא אינו חשוב להוריו, ומתוך כך הוא מסיק שאין לו ערך וחשיבות בעולם כולו, והוא עלול להגיע לחוויה פנימית של בדידות נפשית, כאילו אין לו הורים, אף על פי שבמציאות יש לו הורים.
ייתכן גם מצב אחר: ההורה אינו טרוד, ובכל זאת אינו מבטא שמחה לקראת הילד. הפנים אומרות: "למה באת?… תעסוק בעניינים שלך… אני לא שמח(ה) בעצם הנוכחות שלך… תן לי להיות בשלי…". ייתכן שהילד בא לספר מה עובר עליו, אבל ההורים לא שמחים לשמוע, לא שמחים שהוא מביא משהו מעצמו אליהם.
כשהאם בדיכאון או שפניה נפולות כי קשה לה מסיבות אישיות או אחרות, יכול להיות שהטיפול בילד לא ייפגע מבחינה תפקודית, ועם זאת, ה'תמונה' של הפך השמחה מצד ההורה נחווית ונחקקת אצלו והוא עלול להבין ממנה שאין לו מה לתת ולהוסיף לעולם.
מובן שחיי היום-יום מלאים טרדות, ולא פעם המציאות סביבנו מלחיצה ולא משמחת. על ההורים לזכור את תפקידם להיות 'ראש' ולהשפיע על ילדיהם, ולא לתת ללחצים האלה להשפיע על יחסם לילדיהם. עליהם לעשות הפרדה בין מצבם האישי לבין היחס שהם מקרינים לילד. כידוע, ילד קטן אינו מסוגל לעשות הפרדה כזאת, וכל 'תמונה' שהוא רואה אצל הוריו, נוצרה, להבנתו, בהשפעת מעשיו או התנהגותו.
ראוי לציין שיש חשיבות מיוחדת לזמן המפגש הראשוני עם הילדים שבו הילדים חווים ביתר שאת את המקום שהם תופסים בעולמנו, מה שאין כן הזמן שאחריו שבו אנו חוזרים מטבע הדברים לעניינינו ולעיסוקינו.
כהורים עלינו להשתדל שלפחות במפגש הראשוני עם הילדים שלנו, כשהם חוזרים מהגן, מבית הספר וכדומה או כאשר אנו מגיעים הביתה מהעבודה וכדומה, נתעלם לזמן קצר מכל דבר אחר, ונתמקד בהם: נשמח בהם ונאיר להם פנים; בשלווה ובנחת נתעניין בהם ובאירועים שחוו.
ניתן גם לדייק מהלשון במאמרי חז"ל "הוי מקבל..", שעיקר הדגש מושם ברגעים הראשונים של המפגש, ובקבלת הפנים (לכל הפחות).
זמן זה, אפילו כשהוא מועט, יפעל את פעולתו ביחסנו לילד, וינסוך בו את הביטחון בעצם מקומו בעולם וביכולתו לתרום ולהוסיף למציאות שסביבו.
