הרעיון הגדול של התשובה הוא שהאדם יכול לצעוד קדימה מהרגע הזה ואילך, אבל לא רק שהוא צועד קדימה, אלא הוא גם משלים את אשר חסר. סוגר את הפצע. וזה יכול להתחולל גם ביומו האחרון של האדם, ובטח לפני – האדם יכול לשנות את כל המשמעות של מעשיו בעבר.
התשובה היא באמת חסד גדול שעשה הקב"ה עמנו. אחרי שהאדם עושה את החלק שלו בתהליך – את החרטה – כלומר, הוא קולט את ההבנה שהבריחה מעצמו היא בעייתית מאוד ומגלה את הרצון לשוב אל 'עצמו' האמיתי, אל התכלית הקיומית שלו, לגלות את הנשמה האלוקית שלו בחייו – גם הקב"ה עושה את החלק שלו, כביכול.
בתלמוד ירושלמי מופיע מאמר חז"ל: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר'. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'". התשובה היא אם כן הדבר הנעלה ביותר שמגיע מהקב"ה בעצמו. מבואר על כך בחסידות, ש"החרטה" של האדם פועלת את גילוי "פנימיות עתיק" או "פנימיות הכתר", את עצמיות מהותו ואת התענוג הפנימי האמיתי שלו. ברגע שהתענוג הפנימי מתגלה – כל הפצעים נרפאים, כל הפגמים מוּסרים.
הקלקולים שייכים רק בצדדים החיצוניים של האדם, אבל האדם מצד עומק נפשו ושורש נפשו באלוקים חיים הוא טוב בעצם ואי אפשר לקלקל אותו. אלא מאי? כשבורחים מזה, וכשמאפשרים לצדדים המעלימים להעלים – אזי באמת יש העלם, וזוהי גלות. אכן כאשר חוזרים הביתה, לאותה נקודה עצמית טהורה, "הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד", כי זאת מהותו האמיתית והוא פשוט הגיע אליה ונתן לה ביטוי במבואות נפשו כולם. זאת המשמעות הגדולה של ה"חרטה" – להתחרט הוא להעמיק את האמונה בשלמות שלך! אתה מתחרט על מה שעשית שסותר באמת את המציאות שלך, והחרטה הזאת מחזקת את האמונה שהקב"ה ברא אותך שלם, וכשאתה מתחבר לעצמיות שלך – אתה מגיע לתיקון המלא, למימוש המלא שלך.
צריך להבין שמציאות החטא, מציאות הרע, היא מציאות מדומה. בחסידות מבואר על כך שהרע הוא מציאות של 'העדר', לא מציאות אמיתית – כי המציאות האמיתית היחידה היא המציאות האלוקית, וכל קיומו של הרע הוא, מצד האמת העצמית, דמיון בלבד.
הנה, בצד של הקליפה הסדר הוא הפוך מצד הקדושה, דהיינו שככל שיורדים בעולמות, כך מגיעים לנקודה עמוקה של הקליפה, עד שבעולם העשייה מציאות הקליפה הנוכחת היא "פנימיות עתיק" של הקליפה.
את עניין עתיק דקליפה מבאר אדמו"ר הרש"ב בהמשך תער"ב פרק רטו: "דעתיק דקליפה הוא הטוב טעם (דער גישמאק) בעניני העולם שזה מקור כל תוקף התאוות מפני שיש לו טוב טעם בעצם בעניינים החומרים והתענוגים גשמים"; וכפי שהרבי מסביר (במאמר "להבין עניין נרות חנוכה" שיצא לאור באופן מוגה בשנת תשנ"ב), שהנקודה ש"פנימיות עתיק" עניינה הוא "תענוג". ואכן, בעולם הזה – פנימיות העתיק של הקליפה – התענוג של הקליפה, הוא בגילוי עצום.
אבל כאמור הקליפה היא מציאות של העדר, לא מציאות אמיתית. החטא, הגלות הפנימית הפרטית, נובע אפוא מתוך הדמיון והאשליה שהקליפה שותלת בנו כאילו התענוג של החטא הוא הוא אשר "יציל" אותנו, הוא הוא אשר ימלא את הכימהון שלנו, יביא אותנו להגשמה.
המחשבה כאילו הריגוש הבא, ההודעה הבאה במכשיר הטלפון, ה'יציאה' הבאה – הם אלו אשר יצילו אותי מן השממה והריקנות שאני מרגיש – אינה אלא הבל. דמיון שווא שמתעתע בנו פעם אחר פעם. התענוג שאנו חשים בשעת מעשה איננו אלא תענוג מדומה. זו גלות, וגלות קשה, "אובדים בארץ אשור". היא לא מובילה את האדם למילוי אלא לצמא בלתי פוסק אחרי התענוג הבא אשר הוא הוא שימלא אותו ויביא אותו לרגיעה, כביכול.
רואים את הנקודה הזאת כבר בחטא הראשון בהיסטוריה – חטאו של אדם הראשון. תן דעתך: האדם היה מצוי בגן עדן, אבל הנחש הצליח להסיח את דעתו ולשתול בו את הכמיהה לאיזשהו תענוג מדומה, וסופו שהפסיד הכול, ומגן עדן ירדנו לעולם הזה על כל המשמעויות של הירידה הזאת.
התשובה לעומת זאת היא חזרה אל התענוג האמיתי, אל פנימיות העתיק שבקדושה. כשאדם לא בורח מעצמו אלא מתחבר אל עצמו – כל מציאות חייו נראית אחרת. התענוג שלו והשמחה שלו הם אמיתיים. זה לא שאין קשיים, אבל מתוך שהוא פוגש את עצמו באמת, ופועל להגשים את עצמיותו – יש בו את היכולת להתחבר לעצמו, לזולתו, ומשכך לקיים זוגיות ומשפחתיות אמיתית מתוך נוכחות שלמה, להיות בגידול וחינוך הילדים, אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו ולקבל את אתגרי החיים בצורה אחרת לגמרי – כי הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שהיא המציאות האמיתית שלו, ושם הכול שלם. כשהוא מאיר את הנקודה הזאת בחייו, הוא מכניס גאולה לחיים.
צריכים לעורר ולשים לב לאלו הנקודות, ומתוכן ניתן להבין, כיצד באמת ע"י התשובה, ששבים אל עצמנו האמיתי, אזי בדרך ממילא – כל הפצעים והכאבים נעלמים.
וכדברי הרמב"ם, שהעושה תשובה, הוא כבר אינו אותו האיש שעשה את המעשים הקודמים – כי המציאות שלו השתנה.
