לקיחת סמים הלכה

על פי הלכה אסור לקחת סמים, אפילו סמים קלים [חוץ ממצבים רפואיים מסויימים ועל פי הוראת רופא מוסמך]
כתב רבינו הזקן בהלכות נזקי גוף ונפש (ס"ד): "אין לאדם רשות על גופו כלל". ועוד כתב בהלכות שמירת גוף ונפש (סי"ד): "שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו".
הבית יוסף מסיים את שולחן ערוך חושן משפט במילים אלו: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות כו', כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכות מרדות, והנזהר מהם – עליו תבא ברכת טוב".
על מילות הסיום של השולחן ערוך "עליו תבא ברכת טוב", כתב באר הגולה בשולי הגליון: "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא מטעם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם".
כלומר, גוף האדם אינו בבעלותו אלא ניתן לו כפיקדון כדי לעבוד באמצעותו את בוראו. לכן מחובתו לשמור על הגוף ואסור להסב לו כל נזק.
עובדה ידועה ומפורסמת היא, אשר השימוש בסמים, כולל אלו הנקראים 'סמים קלים', מזיק לגוף.
וכך כתבו הלכה למעשה גדולי הפוסקים בדור האחרון –
הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ו יו"ד ח"ג סי' לה): "הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא), פשוט שהוא דבר אסור כו' שהוא מקלקל ומכלה את הגוף".
הרב שלמה זלמן אוירבאך במעדני שלמה (עמ' קמח): "שודאי יש איסור מצד הדין לקחת סמים כו', דלקיחת סמים כמו שעושים ברחוב ודאי מזיק את גופו ואסור משום חבלת גופו דאיסור גמור הוא כו'. בסמים דאסור בכל העולם והנתפס בזה נידון כעבריין הוא ודאי משום שדעת כל הרופאים דהוא דבר שמזיקו, ואסור".
הרב עזרא בצרי (מבית הדין הרבני הגדול) בספרו דיני ממונות (ח"ד עמ' קיז-קיח): "לקיחת סמים אסורה בהחלט". ונימק: "זה הורס את הגוף ואסור לנו לגרום לגוף נזק, ובסמים חזקים – סופם להמית".
בשו"ת אשר חנן (ח"ח סי' לט) כתב: "המסקנה ברורה שאסור מן הדין להשתמש בסמים אפילו הקלים שבהם וקרוב הדבר לאיסור מהתורה משום כילוי הגוף והנפש" (והוסיף שמי שכבר נעשה 'מכור' לסמים כאלה ואחרים, עליו לגשת למכוני גמילה ולטפל בבעייתו).
ישנם שרוצים להתיר לעצמם את השימוש בסמים על פי שמועות שונות שטוענות שהם אינם מזיקים, או על סמך נסיונם האישי – שבעבר השתמשו בסמים אלו במשך תקופה ארוכה ולא הבחינו בנזק כלשהו שנגרם מכך, או בהתבסס על העובדה שיש כמה מדינות בודדות בעולם (כגון קולורדו) שלאחרונה התירו את השימוש במריחואנה.
נוסך לכך שאין הם יכולים לדעת על השפעות ונזקים סמויים שעלולים להיות, ויום אחד יכולים להתגלות, וגם אותם מדינות שהתירו את השימוש בסמים אין בזה הוכחות שהדבר איננו כך.
אך גם עליהם לזכור ששמועות מגורמים בלתי מדעיים, או תחושות סובייקטיביות של האדם עצמו הנוגע בדבר, אינן יכולות לעמוד כנגד דיעות מומחים בתחום זה (וראה אגרות קודש הרבי ח"י עמ' כא: "שהתורה מתחשבת עם חוות דעת הרופאים, ובחוות דעתם תלוי פסקים מיוחדים אשר בשולחן ערוך, ומהנהגתו של כל אחד ואחת הוא לעשות כהוראת הרופאים בהנוגע למעשה בפועל ממש". וכן הוא בכמה מקומות).

בפסקי דין ירושלים (ח"ז עמ' תקמ בראשות האב"ד הרב אברהם דוב לוין) התייחסו הדיינים לנושא זה, והסיקו: "בעישון המרחואנה חלוקות הדעות בין המומחים אם יש בו סכנה לבריאות הגוף והנפש וממילא יש בדבר איסור של מזיק עצמו בידים שהוא איסור תורה, או שאינו סכנה ממש, יש אומרים בכה ויש אומרים בכה, ומקובלת יותר דעת המחמירים".
זאת ועוד, גם אילו היה מוטל ספק גמור בדבר הסכנה שבסמים הנ"ל, היה אסור להשתמש בהם מכוח ההלכה המחייבת להיזהר גם מספק סכנה. כך כותב הרמ"א ביורה דעה (סי' קטז ס"ה): "יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור".