אדם צריך להיות תוך כדי עשייה במצב מתוקן רגוע ושליו. אפשר לחשוב שאם נהיה בלחץ נעשה את הדברים יותר כמו שצריך. אולי זה שהוא רגוע הוא מקל ראש באחריות ובתוצאות?

הרבי הגדיר את חוסר האחריות כהפקרות. יש שיחה של הרבי הריי"צ שם הוא מסביר את ההבדל בין הפקרות לביטחון.

ביטחון – שאתה בטוח שתצליח שיהיה טוב – אתה מעביר את האחריות על הקב"ה שאתה בוטח בו. למה יותר קל לך בלב? כי האחריות היא בידיים של הקב"ה ואתה סומך עליו שהוא יעשה את החלק שלו ואתה תעשה את החלק שלך. זה ביטחון. אני רגוע, קל לי ושמח כי אני בוטח בקב"ה. אני לא מקל ראש. אני מודע ורואה את את המציאות עובדתית ואני מעביר בכח הביטחון למעלה. ואז אני שמח ורגוע כי אני עשיתי את שלי ועושה את שלי ובטוח שיהיה בסדר כי הכל בהשגחה פרטית. החוויה שהכל בסדר היא נכונה כי יש על מי לבטוח.

הפקרות - מגיע מהפקר, אני מפקיר. יש לי בעלות על חפץ ואני מפקיר אותו. מסיר את הבעלות ממני. לא אכפת לי מה יהיה. אז אם לא אכפת לי מה יהיה זה חוסר אחריות. זה מקום תוהי גדול שאני מסיר אחריות ולא אכפת לי מה יקרה. אני רגוע כי לא אכפת לי מה יהיה. זה לא שלי ולכן לא אכפת לי מה יהיה עם זה כי זה לא באחריות שלי. הפקרתי את האחריות כי לא אכפת לי מהתוצאות.

ישנו מצב תוהי נוסף בו אני לוקח יותר מידי אחריות עד כדי מצב שאני קורס, לא ישן בלילה, לא פנוי לילדים שלי, מצב זה הוא גם תוהי, אנחנו צריכים ללמוד מפרשת יתרו איך משה רבינו למד לחלק את האחריות כעצת יתרו.

מצב מתוקן – אני עושה את כל מה שיש לי לעשות אבל האחריות שלי מוגבלת. ואני מעביר אותה לקב"ה.