בכל ביקורת, יש תחילה לדעת שקודם כל, יש בעצמי ערך אלוקי בלתי מותנה, שאותו אף אחד לא יכול לשנות בעולם. ומלבד זאת, יש לשים לב מאיזה מקום מגיעה הביקורת. ובבירור נכון, ללא לחץ, אפשר לקבלה בצורה טובה.

אחד הפתגמים הידועים של הרבי הרש"ב הרבי החמישי של חסידות חב"ד, מובא בספר "היום יום": "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".

פתגם זה טעון הסבר. הכיצד אפשר לאהוב ביקורת? הרי מתיחת ביקורת מעוררת באדם שהיא נמתחת כלפיו חוויה שמנמיכה אותו. אדם נורמלי, החפץ חיים, לא אוהב להרגיש מונמך.

ואולי נראה להסביר שקיימים שני אופנים של אמירת ביקורת. ישנה ביקורת שכל עניינה לשדר לאדם שבוחנים אותו ובודקים אותו. ביקורת כזו אינה מקדמת: האדם מרגיש מאוים ממנה, והיא גורמת לו להיסגר ולחוש חסר מוטיבציה.

ביטוי לתרחיש כזה רואים לא פעם ביחסי הורים וילדים. ילד שחווה כל הזמן ביקורת, גם במקרים שבהם כוונתה טובה, אנו רואים שהביקורת אינה מקדמת אותו. מדוע? הילד מבין שאף פעם לא מרוצים ממנו, והוא מתייאש. האמירה המנמיכה – תהיינה כוונותיה טובות ככל שתהיינה – משפילה ומרפה כוחות. אי אפשר להתקדם ממנה, והצעד ההכרחי לפני שתוכל להיווצר התקדמות כל שהיא, הוא התאוששות מן ההשפלה.

כיצד בכל זאת ניתן יהיה לקבל ואף לאהוב ביקורת? אם האדם ירגיש שהביקורת מגביהה אותו, הוא יוכל להבין שהיא לטובתו ולקבלה. זה עומק הפתגם "אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". ביקורת נכונה שניתן לאהוב אותה היא ביקורת שמגביהה.

לכן צריכים לחפש את הדרך למתוח ביקורת באופן שהיא לא תנמיך ולא תשפיל אלא תגביה בלבד.

כדי שהביקורת אכן תגביה עליה לנבוע מתוך יחס מכבד, מעריך ואוהב. האדם צריך להרגיש שלא שופטים אותו על כישלונו ולא מתמקדים בו, אלא מנסים לנתח את המציאות כדי לעזור לו ולמצוא בשבילו את הדרך שבה יוכל להתקדם מן המקום שבו הוא נמצא.

בביקורת כזו אין משמיעים אמירות בנוסח "למה לא עשית כך וכך?" או "ממש לא טוב לעשות כך וכך", אלא מתמקדים באמירות דוגמת "איך נלמד ממה שהיה לגבי ההמשך?", "איך אתה יכול לצמוח מהמקום שבהשגחה פרטית אתה נמצא בו?", "איך ננצל את הטעות בשביל להתרומם?" או "בוא ננתח ביחד מה חסם הפעם כדי לתקן לקראת הפעם הבאה". באופן כזה האדם לא ירגיש מושפל, כי הדגש אינו מושם בטעויות שלו ובדברים שבהם נהג שלא כשורה אלא בשאיפה וברצון להתקדם הלאה וללמוד מהעבר לטובת העתיד.

כאשר הביקורת נאמרת מתוך כבוד, מתוך ידיעה שגם הירידה והכישלון הם חלק מהתהליך, ומתוך רצון להיטיב וללמוד מהטעויות, הרי המסקנה בסופו של דבר תהיה: בדיעבד טוב שהייתה טעות, כי באמצעותה למדנו הרבה יותר.

עיקרון זה נכון גם בביקורת עצמית – שהאדם מבטא כלפי עצמו. אדם שטעה ונכשל ולא עמד ביעדים שהציב לעצמו, יכול להגיב על המציאות בייאוש, בהלקאה עצמית ובהנמכה, אבל צעדים כאלה לא יקדמו אותו באמת. לעומת זאת אם הוא יראה בכישלון מנוף להתקדמות וללמידה לעתיד ויפעל בהתאם, למפרע הוא יגלה שהכישלון אכן רומם אותו.

אין להיבהל מכישלון. בחיים ישנן עליות וירידות. לא תמיד ההתקדמות היא בדיוק כמו שתכננו ורצינו. לפעמים יש התקדמות ממשית, ולפעמים – עצירה. הידיעה שיכול להיות עיכוב ביישום היא חלק מהתהליך, והיא עוזרת לנו שלא להיבהל מהמצב ולא להתייאש.

הכישלונות והירידות משכללים את הלמידה ואת ההתרוממות. אינו דומה אדם שהשיג הכול בקלות בחייו לאדם שעבר משברים וצמח מהם. לא צריך להתמקד בטעות עצמה, לחטט בפצע ולהכאיב, אלא יש לראות בטעות חומר גלם שמניע את ההתקדמות הלאה.

כשהרבי מורה לנו לחיות גאולה, הוא מלמד אותנו שהגאולה אינה ביטול הגולה אלא הכנסת האל"ף לתוך הגולה והפיכתה לגאולה. כך גם בגאולה הפרטית: יהודי מתבונן ולומד כי גם הטעויות שלו והגלות הפרטית שלו יכולות להיות חלק מגאולתו. התנאי להפיכתן לכאלה הוא הנכונות ללמוד מהן ולצמוח מתוכן, להכניס בתוכן את האל"ף של הגאולה.

וכך, שבוחנים ושמים לב בכל ביקורת וביקורת מאיזה מקום היא מגיעה, ועד כמה היא באמת צריכה לתפוס אצלי בצורה נכונה, אזי נפתרים הרבה מהבעיות, ומגיעים לחיים שקטים ושלווים.