דבר ראשון, מגיע לך יישר כח על ההתעסקות בבית התבשיל, ובעבודה עם הנזקקים, שמי שמחייה את לב אלו הנצרכים, הקב"ה לוקח את האחריות להחיות את נפשו.

כמובן וגם פשוט, שאם יש לך את האפשרות להתעסק גם בעניינים של רוחניות, מבלי שיפריע לשליחות שלך בבית התבשיל, אפשר למצוא את הזמן והאפשרות, ואין כאן המקום להאריך בזה.

מה שבאנו בתשובה שלפנינו, הוא להראות מכמה מקומות ושיחות, שישנה מעלה ואפי' מעלה גדולה, בהתעסקות בעבודה עם יהודי אחר – בגשמיות דווקא.

וזה לשונו של הרבי באחת השיחות:

"כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר (-הריי"צ) אמר בשם חסידים הראשונים, שההבדל בין גשמיות ורוחניות אינו אלא בהגשמיות שלו ("אייגענע גשמיות"), שההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה, אבל בנוגע לגשמיות של הזולת ("יענעם'ס גשמיות") – שבזה אין אצלו הנאת הגוף – אין חילוק בין גשמיות לרוחניות".

כלומר, זה שישנו הבדל בין גשמיות לרוחניות, הוא רק בנוגע לחישוב של האדם כלפי עצמו, שהגשמיות שלו היא מצד ההנאה של הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה שלו. אך כאשר הוא עוסק עם הזולת – אזי לא אמור להיות לך הבדל בין הגשמיות שלו לבין הרוחניות שלו.

ומסיק מזה הרבי – "ומזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בהגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות ("מיט דעם זעלבן חיות") שמתעסק עם הגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלקות, היינו, שאין אצלו חילוק בין גשמיות לרוחניות, כיון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת שבודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו לא נהנה מהגשמיות של הזולת), כיון שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלקות".

על פי יסוד זה, מבאר הרבי, מדוע מצינו אצל רבותינו נשיאנו, שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי – בגשמיות דווקא, ותבעו מהמקושרים שלהם שיתעסקו באותה חיות שמתעסקים עם הגשמיות של עצמם – "וזהו הטעם להנהגה שמצינו אצל רבותינו נשיאינו בכלל (ובזמן האחרון בפרט) שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים והשייכים אליהם שיתעסקו בהגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בהגשמיות שלהם – כי:

ככל שהזמן הולך ונמשך ("אַלץ וואָס ווייטער") – הולכים ומתקרבים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהי' הבדל בין גשמיות ורוחניות, כיון שיראו בגלוי שגם מציאות הגשמיות היא אלקות, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שגם הבשר הגשמי יראה אלקות.

ולכן, בתור הכנה לימות המשיח, השתדלו רבותינו נשיאינו בענין ההתעסקות בהגשמיות של הזולת, כאמור, שבענין זה מתבטא שלילת החילוק בין גשמיות לרוחניות".

ביסוד זה מניח הרבי עיקרון חשוב ויסודי – ההתעסקות עם הגשמיות היא לא רק הכרחית וחשובה כמו הרוחניות, אלא יש בה חלק חשוב מההתעסקות בהכנה לביאת המשיח, כי בימות המשיח יהיה מצב שבו לא יהיה הבדל בין הגשמיות לבין הרוחניות, כי יראו בגלוי ובעיני בשר את האלוקות גם במציאות הגשמית. ובתור הכנה לביאת המשיח, התעסקו רבותינו נשיאנו בגשמיות.

במקום נוסף, מבאר הרבי, שהעצה להתקשרות אל הרבי, היא על ידי לימוד והליכה באורחותיו של הרבי, ואחד מהעניניים העיקרים, היא ההתעסקות עם הטובה של הזולת, וכך אמר הרבי – "בהמשך להאמור לעיל שהעצה להתקשרות היא ע"י לימוד תורתו והליכה באורחותיו – הרי, מהענינים העיקריים באורחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא, ההשתדלות בטובתו של הזולת.

הסדר של הרבי הי' להשתדל לעשות טובה לכל יהודי הן ברוחניות והן בגשמיות. – הרבי לא הי' מקדים לעשות חקירה ודרישה אודות מצבו הרוחני, אלא לכל לראש הי' עושה לו טובה בגשמיות, למלא חסרונו בדבר שביקש ממנו, או בדבר שחסרונו הי' ידוע לרבי בעצמו, ואח"כ הי' משתדל להשפיע עליו ברוחניות.

השתדלותו של הרבי בטובתו של הזולת היתה עד כדי מסירת נפש, כולל גם מסירת הרצון (כי נפש פירושה רצון) – להניח שאר עניני קדושה שלו בשביל לעשות טובה ליהודי.

ולהעיר מפתגם הצמח צדק אודות רבינו הזקן – בעל השמחה – שכל עניני המסירות נפש שלו הם כלא לגבי המס"נ לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"ועמך לא חפצתי", ולהתמסר לעשיית טובה ליהודי (ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות)!"

ומכל זה מובן, שישנו עניין חשוב מאוד להתעסק עם הגשמיות של היהודי השני דווקא, ודווקא כך להתחיל לחיות מימות המשיח, כדרישת ותביעת הרבי בזמן הכי אחרון.