ישנו ביטוי שמופיע בספרי החסידות בשם הריב"ש: "אני מתפלל לדעת זה התינוק, כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחרת, כפי עניין התפילה וכו'."
כלומר, כמו שילד קטן אינו יודע כלל על שמות וכוונות, דרגות ספירות ועולמות, והוא מתפלל לקב"ה עצמו, כך גם הוא מתפלל.
כמובן שאי אפשר להשיג את גדולתו של הקב"ה בשלימות וכל תיאור רק מצמצם אותו, אך אנו צריכים להתכוון בתמימות שכוונתינו אליו יתברך, שהוא כל יכול ולמעלה מכל גדר.
גם מי שבקי בענייני הקבלה, ויודע לכוון כל ברכה ותפילה לפי העולמות והספירות, צריך לדעת שהכוונה הכי אמיתית ושלימה - היא הכוונה התמימה - להקב"ה, כמו שתינוק פונה בתמימות.
ביחד עם זה, חכמים השתמשו בתיאורים ושבחים אליו יתברך, כמו הגדול הגבור והנורא, כדי לקרב זאת גם אל שכלנו. ובאותם תארים ושבחים שחכמים נתנו אנו צריכים להתכוון אליהם בפשטות בזמן אמירתם. יש לזכור שאף שהקב"ה הוא אין סוף ולמעלה מכל גדר, הוא צמצם עצמו אלינו והתלבש במידות וספירות בכדי שיהיה לנו אפשרות להתקרב אליו, לא רק באמונה תמימה, אלא גם מתוך הכרה שכלית. החשיבות של ההכרה השכלית היא שזה חודר לתודעה הגלויה שלנו, ומביא להזדהות רגשית גם כן בצורה פנימית. אמונה לעומת זאת היא נשארת יותר ב'מקיף'.
אך ביחד עם ההסתייגות הנ"ל, שככל שההכרה תהא גדולה ונעלית, עדיין לא יתפוס במהותו ועצמותו יתברך, אלא רק באמונה פשוטה שלמעלה מהשכל.