נקודת התשובה מבוארת בספרים (בס' חובת הלבבות ועוד), שהקב"ה מנהל את העולם דרך "סיבות" עם איזה מטרה פנימית מסוימת, וכמה שאתה מכוון יותר אל המטרה, במילא אתה פחות נמצא בעולם של ה"סיבות".
כי סיבות נועדו להביא אותך למשהו, אבל כשאתה נמצא בתוך העולם של הסיבות האלה, בתוך אותו עולם טבעי, אז אתה צריך לדעת את המטרה של זה שזה באמת להעסיק אותך, לזכך אותך ויחד עם זה גם לבחון אותך.
הקב"ה קבע, שצריכים להתעסק בסיבות. מה שהוא באמת רוצה שיהיה לך, יהיה - מה שהוא גזר עליך, לא פחות ולא יותר.
מה שהוא לא רוצה שיהיה לך, זה לא יעזור לך לנסות שיהי. אבל הוא דורש ממך להתעסק באמצעים כדי להשיג כמה וכמה ענינים בעניני משמעת ועבודת ה'.
אחד מהדברים שמבוארים הוא, שע"י שהאדם צריך להתעסק בסיבות אפשר לבחון אותו, בכמה וכמה ענינים.
לדוגמא, האדם צריך לעבוד כדי להשיג כסף. האדם זקוק לכסף כדי להתקיים פה בעולם. בגלל שאתה זקוק לכסף אפשר לבחון אותך, איך תשיג את הכסף. יש אפשרות שתגנוב אותו. יש אפשרות שתעבוד בשבילו, אבל תעבוד לא בנאמנות. ויש אפשרות שתיקח רק את שלך, רק מה שמגיע לך ותעבוד בנאמנות.
אם לא היית צריך להשיג את הכסף, לא היית נבחן בכסף. כיון שאתה צריך להשיג אותו, אתה נמצא באחד משני האפשרויות.
אם תעשה את זה בצורה כמו שהוא רוצה, אם תעשה את רצונו באמת, או שח"ו וח"ו תעשה את זה באופן אחר. האדם נמצא בכל מיני נסיבות שבעצם על ידם הוא נבחן בגישה שלו אל הדברים. הבחינה שלנו נוצרת מהאפשרות שלנו להתעסק עם הסיבות.
טעם נוסף למה הקב"ה הכריח אותנו להתעסק עם סיבות –"כי האדם, אילו לא היה זקוק לעמול לגורמים ולסיבות בהשגת פרנסתו, היה מרשיע ובועט וממהר לעברות ולא היה שם לב לחובותיו על טובות ה' עליו. כי אומרו, והיה כיכינור ונבל תוף וחליל..וכו' ואת פועל השם לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. ואמר, וישמן ישורון ויבעט שמנת עביט כסית ויטוש אלוה עושהו" (לשון רבינו בחיי בחובת הלבבות)
אומר ר' בחיי, סיבה רוחנית. העבודה שאתה צריך לעבוד וההתאמצות שלך בעולם, מונעת ממך לעשות רע ואם לא היית צריך לעבוד ולהתאמץ בעולם, זה היה גורם לך יתר לעשות רע. וישמן ישורון ויבעט. לא חסר לך שום דבר, אתה לא מתאמץ, אתה נמצא בבטלה והבטלה מביאה אותך לעניין שלילי. יש משהו בלא להתאמץ בעולם, שבעצם מנתק אותך מהקב"ה. וישמן ישורון, היה לו טוב, לא היה צריך להתאמץ, ויבעט.
אנחנו מכירים את התופעה הזאת כתופעה אנושית שלא חסר לך ואתה לא מתייגע בעולם ומתוך האי התייגעות, אתה בעצם מתגשם והופך היות כפוי טובה. יש את לשון החכמים, ואמרו הראשונים, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.
אמרו חכמים, אתה צריך ללמוד תורה עם דרך ארץ. עם הצורך להתאמץ בענייני העולם. זה נקרא דרך ארץ. העבודה הגשמית בעולם ולימוד התורה משכחת עוון. מוציאה אותך מהעיוות. עוון מלשון עיוות. ז"א, בלי מאמץ בענייני עולם, בלי דרך ארץ אתה עלול להיות אדם רק עם תורה. אתה עלול להיות אדם עם עוון. ויותר קשה כמובן מי שהפסיד את שניהם יחד ולא הטריד מחשבתו באחד מהם.
הרעיון שרואים פה, שיש משהו במאמץ ובהתעסקות בעולם שהוא מבטא איזה זיכוך רוחני. מכשיר אותך להיות יותר טוב. העבודה הקשה בענייני העולם, מזככת אותך, משכחת עוון. יש משהו במאמץ בענייני העולם, שעושה לך טוב גם ברוחניות.
ומסיים רבינו בחיי שם "והנה בניהול הבורא יתעלה את האדם והעסיקו בענייני העולם הזה ועולם הבא.. כדי שיתעסק בכל כל ימי חייו ולא יבקש מה שאינו עניין לו ולא ישיגהו בשכלו כגון ענייני הראשית ואחרית כאומרו, גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא את המעשה אשר עשה אלוקים מראש ועד סוף".
כלומר, שהקב"ה העסיק את האדם בעולם עסוק. הוא צריך להתאמץ, להתייגע כדי לקנות קניינים רוחניים, לקנות קניינים גשמיים, ענייני עולם הזה וענייני עולם הבא. דווקא העיסוק הזה כאילו משאיר אותו בגבולות הנכונים שלו כבן אדם.
אם לא היה לא את העיסוקים האלה, אולי הוא היה מעסיק את עצמו במה שהוא לא צריך להעסיק את עצמו מענייני הראשית והאחרית. לנסות לתפוס דברים שמעבר להבנתו ושכלו. כדי שיכיר את גבולם כבן אדם, הקב"ה גרם לו שאת מעלותיו צריך לרכוש ע"י יגיעה.
ישנם סיבות נוספות שמבוארות בכמה וכמה מקומות (סיבות רוחניות ועמוקות יותר – לדוגמא בס' דרך מצותיך, מצות תגלחת מצורע) אך כאן הבאנו את הדברים כפי שהם בצורה הפשוטה שלהם.
