הכלל הראשון שצריכים לשים אליו לב, שאין הנברא יכול להשיג דעת הבורא. והכוונה בזה, שכמה שנתעמק ונחפש לחקור את דרכיו של הבורא, לא נגיע אף פעם להבנה אמיתית מדוע עשה כך ומדוע עשה אחרת.
כי הנברא הוא באין ערוך לגבי הבורא. וכמו שלא יבין הזבוב בדרכיו של המלאך, כך, ועל אחת כמה וכמה בכפל כפליים, לא יגיע הנברא להבין את דרכיו של הבורא.
אך בכל זאת, הצטוונו בתורה לנסות להבין. לנסות לחפש. להיות חוקרים ומחפשים – לדעת את הבורא.
ובנוגע לשאלתך לשאלתך, ניתן לתת את זה ממשל מוכר, שממנו ניתן להבין קצת את הנקודה הנוגעת לשאלתך.
אחד המשלים המוכרים על תפקיד האדם בעולם לקוח ממשחק המחבואים, שבו ילד מסתתר וילד אחר מחפש אותו. אחד הדברים שיכולים להעליב ילד מאוד הוא התעלמות – אם מתברר לו שהפסיקו לחפש אחריו והוא מתחבא לחינם. ההתעלמות מקיומו פוגעת יותר מדיבורים מעליבים וכדומה.
ככה גם בעולמנו: תפקידנו בעולם לחפש את ההשגחה האלוקית המצויה בכל דבר ובכל מקום, אף על פי שלא תמיד היא גלויה. עלינו לחפשה וגם למצוא אותה. המחשבה שניתן להסתדר לבד, רק בעזרת "כוחי ועוצם ידי" או כוחות הטבע למיניהם, אינה אלא התעלמות מהנוכחות האלוקית, והיא ה'פגיעה' הגדולה ביותר כביכול בתכלית ובכוונה האלוקית.
זו אחת הסיבות שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה, שהטוב והשפע הגשמי אינם מגיעים מעצמם, והאדם צריך להתאמץ ולעמול כדי להשיגם, ופעמים רבות העמל הזה כרוך בקשיים וטרדות. מתוך המאמץ של האדם למען פרנסתו, מחלחלת בו ההבנה שהוא זקוק לסייעתא דשמיא ויש מקור לכל דבר.
למרבה הצער, יש מקרים שבהם מתוך שיש לאדם שפע טוב בגשמיות, הוא שוכח מניין הגיע אליו אותו השפע, ונדמה לו כאילו הוא מובן מאליו, ומתוך כך הוא אינו חש צורך להודות לה' על כל הטוב שנפל בחלקו, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".
ואילו כאשר הטוב והשפע הגשמי לא מגיעים בקלות ונדרשים מהאדם מאמצים להשיגם, ולפעמים מתוך קשיים והתשה, הוא מזדכך, זוכר את תפקידו בעולם ומחפש מחדש דרכים להתקרב לה'. האדם נזכר שלטוב המגיע אליו יש מקור – הקב"ה, והוא יוצא מן ההתרכזות שלו בעצמו ופונה לה' שירעיף עליו את הטוב.
חז"ל אמרו שהיגיעה "משכחת עוון" – משכיחה ומבטלת את ה'עיוות' המחשבתי שגרם לאדם לחשוב שהוא נמצא לבדו בעולם, והוא בעל הבית על כל מה שקורה לו. משבטל העיוות נוצר תהליך של חיפוש אחרי הקב"ה, המקור האמיתי של המציאות וכל המאורעות שבה, שמסתתר ומתחבא, ויש לגלותו.
אם כן, הקשיים שהאדם חווה בהתעסקותו בענייני העולם נועדו לטובתו – כדי להביא אותו להכרה מסוימת ולחשוף בו את המקום האלוקי שבו שאינו מתכחש למקור הטוב.
כל עוד הקשיים קיימים, האדם צריך לדעת את הגישה הנכונה אליהם, לדעת שהם ניסיונות שמטרתם להביא אותו למקום נעלה יותר, של דבקות בה' והתקשרות אליו, "נס להתנוסס". לפיכך, ברגע שהאדם יקלוט את המסר הזה וידע להגיע לאותה הכרה בהתעוררות פנימית ובמהירות, כבר לא יהיה צורך באותם הקשיים־הניסיונות. ואם לא יהיה בהם עוד צורך – הקב"ה יפטור אותו מהם וישחרר אותו מעוּלם.
ויש לשים לב:
כל האמור היה שייך לזמן הגלות, שבו הקב"ה מסתתר מאיתנו ומוטל עלינו לחפש אותו וגם למצוא. כך הוא בכללות העולם, וכך הוא גם אצל כל יהודי בחייו הפרטיים: הגלות וההסתר בעניינים האישיים שלו מובילים אותו להתחזקות בקשר שלו עם הקב"ה.
אך כאשר נמצאים בערב הגאולה האמיתית והשלמה, שבה הקב"ה יתגלה בשלמות, גם העבודה הנדרשת מאיתנו באופן אישי משתנה: היא מפסיקה להיות חיפוש מתוך יגיעה וטרדות והופכת להיות הכרה והודאה בטוב האלוקי שכבר קיים, מתוך תחושת שלמות.
ניתן לקשר זאת לנאמר בשיחתו הקדושה של הרבי בדבר מלכות השבועי (פרשת תרומה): "שלכל אחד ואחד מישראל ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אין זה משום שהיא לא קיימת חס ושלום, אלא משום שיהודי צריך לגלות זאת על ידי עבודתו. ואדרבה: ע"י שמגלים זאת מתוך החושך – הרי זה נעשה באופן דיתרון האור מן החושך".
העשירות היא תחושת השלמות הקיימת בנו, מתוך אותה הכרה שהקב"ה נמצא איתנו ומלווה אותנו בכל רגע. השלמות הרוחנית מתבטאת גם בעשירות הגשמית כפשוטו.
הרבי מגלה לנו שהעשירות כבר קיימת בתוכנו. השאלה היא אם אנחנו מודעים לה. כאשר איננו רואים אותה בגלוי, נדרש מאיתנו לעשות 'עבודה' (לא כדי ליצור אותה 'יש מאין' אלא כדי) לגלות אותה אצלנו. היא כבר קיימת, וככל שהמודעות שלנו אליה תגבר, התממשותה בגלוי תהיה קלה ומהירה יותר, וגם עוצמתה – רבה יותר.
ההכרה בקיומה של העשירות בנו, צריכה להביא אותנו לידי שמחה גדולה ביותר, וכדברי הרבי בשיחה הנ"ל: "השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, כאשר הוא יודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה. . והקב"ה אומר שראשון נכסיו של יהודי הוא – "זהב", היינו, שגם בעולם בו נכסים גשמיים תופסים מקום, כאו"א מישראל הוא עשיר, ברוחניות ובגשמיות!"
ובעז"ה, שכן יהיה בפועל ממש, שלא נצטרך "לתרץ" כביכול את הנהגתו של הקב"ה שהכל בא בקושי – כי כך זוכרים על הבורא ומכירים שישנו את המקור הטוב וכפי שהתבאר לעיל באריכות – כי באמת הכל יבוא בקלות ובשמחה, תיכף ומייד ממש.