כדי לדון בשאלה זו אקדים סיפור שמובא בהיום יום, שמתוכנו ניתן להבין האם באמת ישנו עניין בחיים ללא משמעות, או שזהו התכלית של האדם, ובלעדי זה חיים אינם חיים.
בהיום יום של ו' במרחשון, מביא הרבי את הסיפור הבא:
"כשרצה רבינו הזקן לברך את ר' יקותיאל ליעפלער בעשירות, אמר שאינו חפץ בזה, שלא תטרידוֹ העשירות מלימוד החסידות והתעסקות בעבודה, וכשרצה לברכו באריכות ימים אמר: "אך לא בחיי־אִכָּרים ש'עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו', לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות".
בקונטרס עניינה של תורת החסידות שואל הרבי על סיפור זה: "ולכאורה תמוה: כשנותנים מתנה לאדם ובפרט מתנה גדולה, הרי אין מקום שיאמר שאיננו רוצה בה רק בתנאי שהמתנה תהי' גדולה עוד יותר, ומכיון אשר גם אריכות ימים מצד עצמה הוא דבר גדול ביותר... איך התנה הר"י תנאים בהברכה?
ומבאר על כך: "שתנאו של הר"י הי' לא שיוסיפו לו בהברכה, כ"א שהאריכות ימים תהי' מציאות של ימי־חיים. כי היה מונח אצלו בפשטות שכל מציאות החיות הוא ראיית ושמיעת אלקות... כי ימים ושנים שאין רואים ושומעים אלקות לא היו נחשבים אצלו למציאות כלל, ואדרבה – מאס בימים ושנים כאלו".
רבי יקותיאל ידע שיש החיים עצמם, ויש המשמעות והייעוד שלהם. אריכות ימים הוא היה 'מוכן' לקבל, אך בתנאי שאותם חיים יהיו חיים שרואים ושומעים בהם אלוקות, כי בחיים עצמם, ללא המשמעות שלהם, מאס זה כבר.
חיים שיש בהם משמעות אינם רק חיים אמיתיים יותר אלא גם חיים איכותיים יותר בתודעה האנושית ובבריאות הנפשית הכללית.
במכתב מעניין ששלח הרבי אל ד"ר ש' שטרן–מירב (הובא באג"ק כרך כו, איגרת ט'תשז), כותב:
"מהלך הענינים במצב בריאות... מוכיח (אם זקוקים להוכחה בזה) גודל כח האמונה, ובפרט הקשורה ומתבטאת במעשה בפועל, פעילות צבורית, קיום המצות וכולי, לביסוס שלוה הנפשית של האדם, להמעטת ולפעמים גם לביטולם של הקונפליקטים הפנימיים וכן ה"טענות" שישנן לסביבה וכולי, למרות השיטה שאמונה ודת דורשים מן האדם קבלת עול לרסן ולדכא האינסטינקטים והיצרים שלכן אינה רצוי' בכלל ובפרט במקרה של אישיות הזקוקה לטיפול עצבים וכיו"ב.
התענינתי במיוחד במאמרי ד"ר פרנקל (וינה) בזה, אבל לתמהוני כנראה לא נתפשטה ונתקבלה השיטה שלו כפי הדרוש. ואף שכמה סיבות יש למצוא לתופעה זו שאין השיטה שלו מתקבלת כל כך, כולל גם כן שהרי זה קשור עם הדוגמא החי' של הרופא המטפל, בכל זה הקושי' עדין במקומה עומדת".

שיטתו של ד"ר פרנקל (שהרבי מביע תמיהתו על שלא נתקבלה במידה הדרושה!) מובאת בספרו "האדם מחפש משמעות". פרנקל האמין כי האתגר הבסיסי ביותר של הקיום האנושי הוא במציאת משמעות לחיים, עד שניתן לראות בה משהו שעבורו האדם רוצה לחיות ומוכן אף למות למענו.
לתפיסתו, לכל אדם תפקיד וייעוד משלו בחיים, וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר שעל האדם להתמודד עימו. החיים מציבים לכל אדם את השאלה מהי המשמעות שהוא מקנה להם, ומטילים עליו את האחריות לבחירותיו ולדרכו.
הדעה המקובלת עד אז הייתה שהאדם בבסיסו מורכב מיצרים בהמיים אנוכיים, הנשלטים על ידי תסכולים השוכנים בתת־מודע, ונרדפים על ידי נירוזה, תסביכים ופסיכוזה, והמטרה היא להשתחרר מהם.
פרנקל האמין ואף לימד שמהות האדם היא יכולתו להתעלוּת עצמית ורוחנית, ואת היכולת הזאת הוא יממש על ידי שיגדיר את המשמעות של חייו.
נוסף על ה'גיבוי' שקיבלה שיטתו באיגרת המובאת לעיל, כבר התפרסם הסיפור שסיפר הרב יעקב בידרמן, שליח הרבי לווינה, שבו תיאר כיצד נודע לו על מסר מיוחד שקיבל ד"ר פרנקל בתחילת דרכו מהרבי, שלא 'ירים ידיים' לנוכח ההתנגדויות לשיטתו שהושמעו בתחילת דרכה מצד גורמים באקדמיה, אלא יישאר חזק וימשיך בעבודתו במרץ וחשק, ואם יתמיד בכך ידו תהיה על העליונה.
העיקרון של הצבת משמעות בחייו של האדם, מביא את האדם להתפתחות אנושית עמוקה יותר, ולהתפתחות רוחנית אמיתית.
העיסוק התדיר של האדם בעצמו, הוא מצב של "מוחין דקטנות". ואילו המודעות שהערך האמיתי של החיים טמון במציאת 'משמעותם' מבטאת מצב של 'גדלות' אמיתית, שהיא היכולת 'להתמסר' אל משהו שמעבר ל'אני' האישי שלי ולמצוא את המשמעות שמאחורי כל דבר.
כשם שהילד רוצה בתוך־תוכו להיות גדול ומצפה שיעזרו לו לבטא את ה'גדלות' שבתוכו – כך גם אדם שלא 'יגדל' לחיפוש אמיתי של משמעות לחייו, משהו בתוכו יהיה אומלל וחסום, כיוון שתהליך הגדלות נדרש ונתבע מתוך האדם עצמו.
בעומק תוכו של האדם הוא לא רוצה להיות עסוק רק בעצמו וברצונותיו, הוא מרגיש שעיסוק כזה קטנוני ואיננו מבטא את עומק נשמתו. דווקא ההתמסרות אל אותו ערך מוחלט שמעבר, תאפשר לו ביטוי האמיתי של עצמו.
האמונה של האדם שהמקום הזה קיים בו, היא עצמה תעזור לו להתקרב אט־אט אל המקום של ההתמסרות המוחלטת, של ה'גדלות'.
כל עוד האדם לא מתייצב מול ערכיות מוחלטת הקשורה לבורא ולשליחות שקיבל ממנו, לא יימצא פתרון אמיתי לבעיותיו, כיוון שתחושות ה'אני' שלו תהיינה מוקפות במציאות שלו, הכוללת גם את הבעיות הנובעות ממנה, מבלי יכולת להתנתק.
הנחה זו אינה פשוטה בעולם שלנו כיום. הגישה הרווחת היום בעולם היא שאין טוב ורע מוחלטים, וכל אחד יכול לראות את הטוב והרע על פי הערכים שלו: מה שבעיני האחד טוב, עשוי להיות רע בעיני חברו וכדומה. גישה כזו לא תוכל להביא את האדם לרובד של 'גדלות' אמיתית, כיוון שכל דבר ייבחן אצלו בצורה סובייקטיבית על פי המשקפיים שלו, והוא לעולם לא יצא לאותו מקום של ערכיות מוחלטת שמעבר לאישיותו.
בשפה החסידית, לשם הכרת המשמעות האמיתית של החיים יש צורך ב'ביטול'. זו מהותה של הנשמה האלוקית. זה המקום שבו האדם מתייצב ישירות מול הקב"ה, ומול הרבי, ראש בני ישראל, המגלה לנו את שליחות נשמותינו בעולם.
ולפי כל זה מובן, עד כמה באמת המשמעות של האדם בחיים תופסת אצלו מקום כל כך גדול וחזק, עד שבלעדיה חייו ממש אינם חיים.
כמובן וגם פשוט, שאין זה אומר ח"ו שמי שלא מצא את המשמעות בחייו צריך לעשות איזו הפסקה קצרה (היל"ת), אלא שברור שעליו לנסות לחפש את המשמעות, את השליחות והעניין שמוטל עליו בעולם.