בראשית הדברים, צריכים לזכור, שכל דבר שעושה הקב"ה בעולמנו הוא בהשגחה פרטית מאיתו ית'.
ואם מסובב הסיבות סיבב שכך יראו פני הדברים בשנה זו, הרי עם כל הצער והכאב צריכים לדעת שזהו רצונו ית'.
ובעומק העניין, צריכים לזכור, שהעיקר הוא המקום הרוחני, הנפשי, שבו אנו שרויים.
וכמו שהתבטא הרבי פעם אחת, שמי שנמצא במחשבתו בתקיעות, הם דווקא אלו שעסוקים בשליחות באיזה מקום נידח, ולא אלו שנדחפים פה..
ועם כל הצער בזה שלא זוכים להגיע אל הרבי בשנה כזו, צריכים לדעת, שכעת נדרש מאיתנו לגלות מקום עצמי, עם הרבי, איפה שאנחנו נמצאים.
באחת השנים בעת חלוקת ה'לעקאח' בהושענא רבא, לאלו שלא היו בערב יום כיפור, עבר אחד והתנצל שאומנם קיבל בערב יום כיפור, אך הילדה הקטנה שלו אכלה את פרוסת ה'לעקאח' שקיבל (ולכן הוא מבקש שוב). אמר לו הרבי (תרגום): היא אכלה רק את הגשמיות, אך הרוחניות נשארה...
ננסה להתבונן מעט בסיפור זה:
פעמים רבות אנו חווים את הקשר לכוחות הרוחניים המושפעים עלינו דרך החפצים הגשמיים, שאנו יכולים לראות ולמשש בידיים. היהודי שקיבל את עוגת הדבש מאמין (ובצדק) שברכתו של הרבי ל"שנה טובה ומתוקה" עוברת דרך חתיכת עוגת הדבש המוחשית והגשמית שזכה לקבל מהרבי: היא מעידה על הברכה.
ומאחר שכך, כאשר הילדה אכלה את הפרוסה, הוא חש מצוקה: מה יהיה עם הברכה לשנה טובה ומתוקה שיועדה לו?
על כך הרבי מסביר לו: היא אכלה רק את הגשמיות אולם הרוחניות נשארה...
אומנם כל דבר שיורד לעולם מתלבש ועובר דרך עניין גשמי, אבל הדבר הגשמי הזה אינו אלא הכלי, ואילו השפע והברכה האור והחיות הרוחנית – המובאים באמצעות הכלי – הם העיקר.
הגשמי יכול להיאבד או להיחסר, אך הרוחניות היא נצחית, ואף אחד לא יכול 'לאכול' אותה או לקחת ולהחסיר ממנה. הברכה תמיד נשארת.
לאמיתו של דבר זו מהות החסידות המלמדת על ה'פנימיות' של כל דבר. זה ההבדל בין תפיסה 'מגושמת' לתפיסה שרואה את האמת הפנימית שמאחורי כל דבר. התפיסה המגושמת נבהלת כשהיא מזהה חיסרון כל שהוא או איום על ה'כלי' והאמצעי הגשמי. אך בראייה אמיתית אנו יודעים, שבתוך הדבר הגשמי טמון כוח רוחני, והוא העיקר.
התינוקת שאכלה את העוגה בסיפור האמור, נמצאת בכל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו יש ה'מוחין דקטנות', הילד הקטן שבו, שמסתכל על המציאות בעיניים מגושמות וילדותיות, ואצלו עלולה להתעורר מחשבה שהעוגה הגשמית נאכלת ואוזלת... אבל הרבי מלמד אותנו להתבונן בדברים אחרת: להבין שהרוחניות שבכל דבר היא נצחית ולא ניתן לקחת אותה או לגרוע ממנה.
אומנם כל דבר רוחני צריך להתבטא גם בדבר גשמי, ואנו נמצאים בעולם שבו "המעשה הוא העיקר", ולכן על יהודי מוטל לעשות השתדלות גם בדרכי הטבע, אבל גדולתו של המעשה שהוא ממשיך את הרוחניות דרכו. ויש להיזהר שלא להפוך את הדבר הגשמי, הטבעי, לעיקר ומרכז מצד עצמו.
את העיקרון שקובע שלא גודלו של הדבר הגשמי הוא העיקר, קל להמחיש דווקא בשנים האחרונות בעקבות התפתחות הטכנולוגיה. בעבר נטו להעריך דברים על פי גודלם הפיזי ועוצמתם, אבל בימינו ניכרת יותר ויותר מעלתם של 'המכשירים הקטנים'. ככל שהמכשירים קטנים יותר הם משוכללים יותר, האפשרויות הגלומות בהם רבות יותר ונעשים 'שווים' יותר (והם גם מסוכנים יותר...).
דוגמה זו עוזרת לנו להבין שלא הדבר המגושם והגדול הוא העיקר אלא מה שמסתתר מאחוריו, וכך במבט כללי יותר על המציאות והעולם – להבין את יתרון הרוחניות על הגשמיות.
זו מהות ההתבוננות של היהודי, כפי שמבואר בהרחבה בתניא ובמאמרי החסידות: לדעת שמאחורי כל דבר גשמי יש 'דבר הוי' שמחיה אותו, והוא המציאות האמיתית שלו, ועד ש"אין עוד מלבדו".
ניתן ללמוד מכך גם במבט רחב יותר על החיים. כשאנו חווים קושי גשמי, עלינו לא 'לאבד את הראש' ולא להיבהל אלא לזכור את העיקר – את הרוחניות והאלוקות שבכל דבר, שכן מצד האמת הברכה נמשכת ביתר שאת ויתר עוז.
כך גם כשמדברים על מעשינו לזירוז הגאולה והבאתה. מלבד הפעולות המעשיות והגשמיות שהרבי דורש מאיתנו לעשות, אנו צריכים לשנות את החשיבה והתודעה הנפשית ו"לחיות עם ענייני הגאולה". את זאת נעשה על ידי לימוד ענייני גאולה ומשיח. דרך הלימוד יחול שינוי בתודעתנו, והתייחסותנו למציאות תהיה נכונה. נדע מה העיקר ומה הטפל, ונציב את עצמנו ברגש של גאולה.
השנה במיוחד, בעקבות ההגבלות החדשות והסגרים לסוגיהם, נצטרך לחרוג מהרגלינו הקשורים לתפילה ולכל מה שאנחנו רגילים, וכמו שאתה מתאר בשאלתך..
אבל צריך להיזהר שלא להיות כמו אותו אחד שנבהל שהילדה אכלה את העוגה..
ההתקשרות לרבי צריכה להיעשות מכל מקום שבו נמצאים בהשגחה פרטית שהרי "מה' מצעדי גבר כוננו". זה נכון בכל מצב, ואין בזה שינוי.
ובכלל צריך לזכור שהאלוקות והרוחניות נצחיות, שכן הקב"ה איננו משתנה. גם המחזור הוא אותו המחזור והתפילות הן אותן תפילות, אפילו אנו אומרים אותן בקבוצות קטנות ובמקומות אחרים מאלו שהורגלנו אליהם זה שנים. כל אלו הם הכלי, וכידוע לא הכלי הוא העיקר, אלא האור ששורה בו.
ואולי 'ערעור' הסדר הרגיל של הכלי והמצב הגשמי, דווקא הוא יביא אותנו לשינוי אמיתי, שינוי מגלות לגאולה, ואזי נזכה לא רק לקרוא את 'סדר עבודת יום כיפור' אלא גם לראות את עבודת הכוהן הגדול כפשוטה בקודש הקודשים, תכף ומיד ממש.