נושא: כללי

להיגמל מעישון

ב"ה.
אני מעשן כבד כבר כמה וכמה שנים, וניסתי לעשות בעצמי איזה תהליך של גמילה מהעישון. כמה חודשים ניסתי להפסיק אבל בפועל (כמנהגם של מעשנים) חזרתי לזה מחדש, ואפילו בצורה יותר חזקה.
ברור לי שהעישון הוא הרסני, לא הגיוני, הורס את הבריאות שלי ועוד ועוד, אבל אני לא מצליח לגרום לעצמי בפועל להפסיק לעשן בצורה קבועה. מה אפשר לעשות בזה?

אדם שהתמכר לעישון סיגריות ועשה לעצמו בירור פנימי ומגיע למסקנה שהעישון הרסני, לא הגיוני, מאחר שהוא הורס את בריאותו, מזיק לו מבחינה בריאותית וכלכלית וכדומה. וכעת אתה מציב לעצמך יעד – שהוא להפסיק לעשן. צריכים לשים לב לנקודה מאוד חשובה בכל התהליך של שינוי עצמי.
אחד מהיסודות הכי גדולים, שמבוארים בכמה וכמה מקומות בתורת החסידות, הוא שלכל התנהגות לא חיובית (התנהגות תוהית) עומד מאחוריה איזה "ניצוץ" חיובי, שהוא ה"דבר המעמיד" והגורם שההתנהגות תתקיים.
אם כן שיש לך יעד שמבטא התנהגות המתוקנת הכוללת אכילת מזון בריא, עיסוק בספורט והימנעות מעישון; ואתה מעוניין למצוא את הדרך לחדול מן ההרגל השלילי ולאמץ הרגל חיובי.
אסור לדלג על השלב של הבירור מה הראש שעומד לך מאחורי העישון, ואיזה עניין אמיתי יש בו, ומה אין בו..
וננסה לפרט את זה כאן, על גבי התשובה, אם תעשה לעצמך את ההתרכזות הזאת והבירור הזה, יכול להיות שיעלו בדעתך המחשבות הבאות: "כשאני מעשן אני נרגע." "כשאני מעשן אני מנקה את הראש." "כשאני מעשן אני נתפס בעיני החברה כאיש חזק." ועוד מחשבות אחרות, שיכולות לעלות לך.
אחרי שההנחות עלו ואתה נהיה מודע להן, הגיע הזמן לבחון אותן על פי מאפייני התוהו והתיקון, ולראות מה נכון ומה לא נכון באלו ההנחות. אבל צריכים לשים לב לשאלה העיקרית מה בכל זאת נכון בהנחות הללו? מהו היסוד הטוב והלגיטימי שמסתתר בתודעה התוהית הזאת?
הרצון לרוגע הוא נכון ולגיטימי, הרצון להיות מקובל בחברה הוא רצון טוב ולגיטימי, ואפילו הרצון להיות עצמאי הוא רצון טוב ונכון.
ביעד החדש האדם אתה לא צריך לוותר על הרצון להירגע ולהרפות, אלא שעליך לנסות להשיג את הרוגע בדרך אחרת, מתוקנת יותר.
אדם שינסה להפסיק לעשן ולא ייתן מענה לצורך הרגשי הלגיטימי הקיים בו, יוותר בכך גם על הצרכים האמיתיים שלו, שהעישון מספק. במקרה כזה, רבים הסיכויים שהוא יחזור לעשן, שהרי משהו ששייך אליו באמת עדיין טמון שם. יש למצוא דרך נכונה ובריאה יותר שתאפשר לספק אותם צרכים לגיטימיים.
הרצונות הטובים והלגיטימיים, כשהם מתלבשים בלבושים לא נכונים, אינם מביאים למימוש הרצון, ומלבד זאת, על פי רוב הם מביאים לתוצאה הפוכה.
היעד החדש יוגדר בדרך חדשה, לדוגמה: "אני מפסיק לעשן ומוצא דרך מתוקנת להרפות, שלא תזיק לבריאות שלי" וכדומה.
מצד שני, אם אותו אדם יפסיק לעשן אך לא יכלול בתהליך הגמילה את הניצוץ של הרוגע והשלווה, הוא יגיע למצב של מתח, לחץ, חוסר סבלנות וכדומה. לכן, בהנהגה החדשה והמתוקנת, עליו למצוא דרך לפדות את הניצוץ שהסתתר בהתנהגות הבעייתית, ולהחזיר לעצמו את הרוגע והשלווה בדרכים אחרות, מתוקנות.
אדם השואף לתיקון, לשינוי, אך אינו מברר את הניצוצות שהיו במצב של התוהו, ימצא את עצמו חוזר לאותו דפוס התנהגות, או נופל להתנהגות אחרת של תוהו. כל זאת מפני שהניצוץ שהיה בתוהו לא התברר ולא נכלל בתיקון. היעדר הניצוץ יחזיר את האדם לתוהו באופן כזה או אחר – עד שייפדה וייכלל בתיקון.

מתוך המקום הזה, של חיפוש הניצוץ הנכון והאמיתי שקיים בהתנהגות של עישון, יהיה ניתן לברר את הניצוץ, למצוא לו את המענה האחר, ובכך להצליח להשתנות בצורה אמיתית ונכונה.

עניין זה, של הכללת הניצוץ של התוהו ביעד המתוקן, הוא הביטוי השלם של המושג 'גאולה', כדברי הרבי באחת משיחותיו:
גאולה אין פירושה, שעל ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה חס וחלילה, אלא) משוחררת.
והמעלה והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים חס ושלום "אבודים" בגלות, לא יותירו שום ענין בגלות. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת) – יגאלו. הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל אחד ואחת מישראל וכלל ישראל – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", וגם חלקם בעולם – "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחת בפרט עם כל עניניו.
כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שמתבטל מצבם הגלותי: שמתבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.
. . על פי זה מובן מדוע תיבת "גאולה" כוללת את תיבת "גולה", אבל – בתוספת אל"ף: הגאולה אינה מבטלת את ה(עבודה ב)גלות, אדרבה: הגאולה ענינה להעלות את ה(חיים ב)"גולה" (על ידי שחרור כל הענינים מהגלות) ומזה גופא לעשות "גאולה" – על ידי זה שמגלים בכל הענינים ד"גולה" את האל"ף דאלופו של עולם – מסירים את ההעלם והסתר בעניני הגלות המכסים על מציאותה ותכליתה האמיתית, מגלים את אלופו של עולם שבזה – התכלית דכל עניני הגלות שבשבילה נבראו על ידי הקדוש ברוך הוא - כך שמ"גולה" נעשה "גאולה".
גאולה היא גילוי האל"ף (דאלופו של עולם) ב"גולה" – גילוי האמת והפנימיות דכל עניני הגלות, וכל הפעולות בזמן הגלות; גילוי האלקות בכל עניני העולם - כפי שכל זה מגלה את "כבודו" של הקב"ה (ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו") – של אלופו של עולם.


מקורות

נפסק בשולחן ערוך הלכות קריאת ספר תורה (סימן קלה סעיף יד): "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ. הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות)".


ובמשנה ברורה (שם ס"ק מט) כתב: "והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי, ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה, ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה, ואח"כ יחזירנה לשם, דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד, אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן".


ובמגן אברהם (סקכ"ב) כתב: יום או יומים. ז"ל מהרמ"פ אם מכינין לו ארון או תיבה על יום או יומים שרי (ד"מ סי' קמ"ט) משמע דהעיקר תלוי באם שעושין שם מקום קבוע לס"ת שרי.


ובפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק כב) כתב על דבריו: אפשר דלאו דוקא קובעין, אלא הוא הדין אם מניחים כך בחביות וכדומה שפיר דמי, והעולם מקילים בכל, ואין נכון.


והיינו שדי בארון רגיל מכובד ונקי שהוציאו משם את כלי תשמישי הבית וכדו' שאינם לכבוד שיהיו יחד עם הס"ת, אך על השלחן והספר תורה מכוסה בטלית אין די בכך. [ראה פסקי תשובות שם אות כה. והוסיף שם עוד כמה דברים מהאחרונים שנוהגים בשעת ההעברה והם: א. בשעה שמובילים אותה ברחוב נוהגים לכסותה בטלית. ב יש ליזהר שלא לעבור ליד מקומות שיש בהם טינוף וצואה ואשפה מגולה. ג. ויש להדר שילכו עמה עשרה אנשים ללוותה. עיי"ש].