להגיע להסכמה בזוגיות

אחד הדרכים שצריכים לאמץ, הוא הידיעה שבעצם שני בני הזוג הם נשמה אחת. כשמפנימים זאת והופכים ל'כולא חד', מגיעים למצב גאולתי שבו המקבל הופך להיות משפיע בעצמו.
אנחנו נמצאים בתקופה של ערב הגאולה האמיתית והשלימה, וניתנו לכל אחד ואחת מאיתנו הכוחות והיכולת להתחיל לחיות כמו בגאולה.
בגאולה יהיה שלום ואחדות בין כלום, לא יהיה רעב ולא יהיה מלחמה ותחרות. הרמב"ם מתאר את אותה התקופה, כתקופה שבה כל אחד ואחד יהיה לטובת הזולת. לא יהיו חיכוכים, כי הטובה תהיה מושפעת הרבה ועוד.
בהיותנו סמוכים ממש לגאולה, צריכים לזכור שניתנו לנו הכוחות להתחיל לחיות עוד בערב זמן הגאולה, ממש כמו הגאולה.
הרבי דיבר על התקופה שלנו שהיא "ערב שבת אחרי חצות", שכבר ניתן כעת להתחיל לטעום ממהמאכלים של השבת, מאותו עונג עצמי שיהיה לעתיד לבוא.
מהו מהלך המחשבה שמביא לאותה הסתכלות פנימית?
תהליך חשיבה המוביל לפלונטר יהיה "אם הוא אומר כך ואני אומר אחרת, הוא מאיים עליי ואני מאיים עליו. או אני או הוא”. יש איום. ובאיום כמו בכל מלחמה – נכנסים למלחמה. כל אחד ינסה להסביר למה האחר טועה ולא מבין: "אני תמיד צודק והוא לא". מוציאים לו מהגניזה את ספר הזיכרונות ומזכירים לו כמה הוא לא…
מהי החשיבה של הקו האמצעי? "הא, שנינו צודקים". הנחת היסוד היא שלא יודעים איך, אבל שנינו צודקים! יש מקום לכל אחד.
ייתכן שיש פה ושם טעויות, אבל גם מאחורי הטעויות יש צדק.
במקום לחשוב שהדעה שלו היא נגד הדעה שלי, נחשוב ששנינו צודקים.
תנסה להיכנס לראש שלו, לצד של המקום שלו. את הצד שלך אתה מבין ומרגיש. אך הוא אמר אחרת. תנסה להבין את הראש שלו והוא ינסה להבין את הראש שלך.
כשנחליף תפקידים – כי שנינו צודקים – וכל אחד יעשה מאמץ להבין את הצד של האחר, ייפתח פתח לתפיסה מקורית רעננה, יבואו רעיונות חדשים עמוקים יותר שיראו לנו איך שנינו הצגנו שני צדדים של אותו מטבע. והאמת תמיד נמצאת בשלישי שמכריע ביניהם.
אז נראה בסופו של דבר ששנינו צודקים, ושכל אחד הציג פן אחר של אותו עניין וכי יש פן משותף יותר, שלו שנינו התכוונו, או שהדעה שלי נכונה היום והדעה השנייה תהיה נכונה מחר.
במשותף הזה נמצאת אותה אמת. זה מקום שמאפשר השלמה.
אולם בשביל להגיע למקום הזה צריכים ביטחון עצמי…
כל התיאור שתיארנו איננו תיאור למפוחדים. המפוחד אך שומע את האחר ומייד נכנס לעמדת התגוננות והצטדקות. הוא איננו מסוגל להקשיב ולבדוק את דברי זולתו, כי הוא מאוים. הוא חייב להתגונן ולהגן על דעתו. צריכים לקנות מקום של ביטחון.
לבוא עם אמונה שתמיד שנינו צודקים למרות המגבלות והחסרונות, וללמוד להקנות ביטחון זה לזה, בזוגיות.
כדי שיהיו לנו שלום והשלמה אמיתיים כל אחד צריך לחזק את מקומו של האחר, להראות לו שהוא סומך עליו, בוטח בו ומעריך אותו. כשזה כך, באופן הדדי, לא צריכים להתגונן ונהיים פתוחים לחשוב על דעתו של הזולת.
כשמערכת היחסים היא איום כל אחד צריך להוכיח שהוא בסדר, שהוא צודק. במערכת כוחנית שבה אחד מראה לאחר עד כמה הוא לא בסדר, כשזה הראש, קונפליקטים נותרים קונפליקטים, ויש פחד קיומי. גם אם משתיקים את המערכת בוותרנות – המתח נשאר; נראים ביחד אבל נשארים בעצם לבד. זו לא ההשלמה שאנחנו עוסקים בה.
לצערנו, מצב זה מצוי והוא יוצר בעיה בחוויית הילדים. "אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה" – בזוגיות זה כפשוטו. אחר כך הילדים זקוקים למאמץ גדול לצחצח את השיניים… כי הן מאוד כהות.
כשיש מתח, כשאין השלמה אמיתית, מי ש'חוטפים בשיניים' הם הילדים.
האתגר הגדול ביותר הוא להגיע להשלמה אמיתית. לא להשלמה של שקט תעשייתי וותרנות כמו: "לא נריב לידם…" כי הריב מורגש. נכון שעדיף שלא לריב לידם, כדי שהטראומה תהיה חזקה פחות, אבל עדיף להגיע למצב שלא נריב כלל. שנחשוב יחד. נחשוב שהפתרון נמצא בשתי הדעות יחד. אז ניצור השלמה אמיתית.
במקום של משפחה הגרעין החשוב מכול הוא הקו האמצעי כי עניינו המהותי הוא אחדות ושלום בית. האחדות שנוצרת מהחשיבה המיוחדת הזו.
בואו 'נפתח ראש' של קו אמצעי שמאפשר השלמה ושלום אמיתיים. וכך נוכל להתחיל לחיות עוד בזמן הזה מעין הגאולה האמיתית והשלימה.