כמובן שבכל עניין ועניין, השאלה היא אם הוא נעשה כדין או שלא כדין.

ביקורת שכל עניינה שהאדם מרגיש שבוחנים אותו ובודקים אותו, היא ביקורת שאינה מקדמת, כיוון שהאדם מרגיש מאוים ממנה, והיא גורמת לו להיסגר ולחוש חסר מוטיבציה. אדם בטבעו לא אוהב ביקורת. הביקורת היא חוויה שבדרך כלל מנמיכה את האדם. אדם נורמלי, החפץ חיים, לא אוהב להרגיש מונמך.

ניתן לראות את הביטוי לזה גם ביחסי הורים וילדים. ילד שחווה כל הזמן ביקורת, אפילו כאשר הכוונה שבאמירתה הייתה טובה, הביקורת לא תקדם אותו, ולא זו בלבד, בשלב מסוים יימאס לו מכך שכל הזמן לא מרוצים ממנו, והתוצאה תהיה ההפך מהתקדמות. גם כאשר הביקורת נאמרת ממקום שדואג באמת לזולת ורוצה בטובתו, אם היא תיאמר בסגנון משפיל ומנמיך, למרות הכוונות הטובות, הביקורת לא תועיל, ואדרבה – בשביל להתקדם, יהיה צריך להתאושש ממנה.

כיצד בכל זאת ניתן יהיה לקבל ואף לאהוב ביקורת? אם האדם ירגיש שהיא מגביהה אותו, הוא יוכל להבין שהיא לטובתו ולקבלה. לכן צריכים לחפש את הדרך למתוח את הביקורת באופן שלא תנמיך ולא תשפיל אלא תגביה.

המפתח למשוב המאוזן והנכון במקרה של כישלון, הוא משוב שיישא אופי של ביקורת בונה. כלומר, ביקורת שלא תחסום את האדם או תתקע אותו, אלא כזאת שתהפוך את אי ההצלחה למנוף להתקדמות.

וזהו הביאור לפתגם המובא בספר "היום יום" שאמר הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"ץ: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".

כאשר הביקורת נאמרת בצורה נכונה, היא מסוגלת להרים ולהגביה, ואז אפשר יהיה לאהוב אותה.

כדי שהביקורת תגביה ולא תנמיך, היא צריכה לבוא מתוך יחס מכבד, מעריך ואוהב. האדם צריך להרגיש שלא שופטים אותו על הכישלון ולא מתמקדים בו, אלא מנסים לנתח את המציאות כדי לראות מה יוכל לעזור לו התקדם מן המקום שבו הוא נמצא, וכל הניתוח נובע מהרצון לחפש את טובתו ולמצוא דרכים להצלחתו.

בביקורת כזו אין משמיעים אמירות בנוסח "למה לא עשית כך וכך" או "ממש לא טוב לעשות כך וכך", אלא מתמקדים באמירות דוגמת "איך נלמד ממה שהיה לגבי ההמשך?", "איך אתה יכול לצמוח מהמקום שבהשגחה פרטית אתה נמצא בו?", "איך ננצל את הטעות בשביל להתרומם?", "בוא ננתח ביחד מה חסם הפעם כדי לתקן לקראת הפעם הבאה". באופן כזה האדם לא ירגיש מושפל, כי הדגש אינו מושם בטעויות שלו ובדברים שבהם נהג שלא כשורה, אלא בשאיפה וברצון להתקדם הלאה וללמוד מהעבר לטובת העתיד.

כאשר הביקורת נאמרת מתוך כבוד, מתוך ידיעה שגם הירידה והכישלון הם חלק מהתהליך, ומתוך רצון להיטיב וללמוד מהטעויות, הרי המסקנה בסופו של דבר תהיה: בדיעבד טוב שהייתה טעות, כי באמצעותה למדנו הרבה יותר.

רעיון זה ניתן לראות בדברי שלמה המלך: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ". כלומר, לחכמה יש יתרון ומעלה על הטיפשות כפי שלאור יש יתרון ומעלה על החושך. נשאלת השאלה: מה מחדש בזה שלמה המלך? לכאורה כל אחד מבין שהחוכמה טובה מן הטיפשות והאור נעלה על החושך?!

ומבואר בחסידות שכוונתו של שלמה היא שלחוכמה שבאה אחרי סכלות יש יתרון על פני חוכמה שבאה בלי סכלות, כשם שלאור שבא אחרי החושך יש יתרון על האור שלא קדם לו חושך.

כאשר האור מאיר תמיד, לא מרגישים ומבינים לעומק את מעלתו. החושך שקדם לאור מלמד על עוצמתו. כך חוכמה שבאה אחרי סכלות, מביאה למעלה גדולה יותר מאשר חוכמה פשוטה שלא קדמו לה טעויות וסכלות.

רעיון זה מלמד אותנו שגם הטעויות והכישלונות עשויים להיות מקור גדול מאוד ומשמעותי ללמידה. הכישלונות והירידות משכללים את הלמידה ואת ההתרוממות. אינו דומה אדם שהשיג הכול בקלות בחייו לאדם שעבר משברים וצמח מהם. גם בתהליך השינוי, לא צריך להתמקד בטעות עצמה, לחטט בפצע ולהכאיב, אלא יש לראות בטעות חומר גלם שמניע את ההתקדמות הלאה.

באופן כזה האדם יהיה מסוגל לאהוב את הביקורת, כי יחוש שבסופו של דבר היא מרוממת אותו.

עיקרון זה נכון גם בביקורת עצמית, של האדם כלפי עצמו. אדם שטעה ונכשל ולא עמד ביעדים שהציב לעצמו, יכול להגיב על המציאות בייאוש, בהלקאה עצמית ובהנמכה, אבל כל זה לא יקדם אותו באמת. אך כאשר ישתמש בכישלון כמנוף להתקדמות וללמידה לעתיד, הכישלון בסופו של דבר ירומם אותו.

שהביקורת נאמרת בצורה נכונה, אזי היא מקדמת. או אז היא באמת מעמידה את האדם על הגובה האמיתי שלו, ומקדמת אותו ליעד בחייו.