הרבי מביא בפתגם 'היום־יום' לט' בתמוז, על הקשר בין החזקת התורה והתמיכה בה לבין הצלחה הקשורה לילדים. וכך כותב הרבי: "ההורים בישראל שזקוקים לישועה והצלה מיוחדת לילדיהם – האמצעי הבטוח לכך, תמיכת לומדי תורה".
פעמים רבות ההורים מחפשים סגולות ועצות לסייעתא דשמיא בחינוך ילדיהם, ולהצלחה ולישועה בתחומים שונים הקשורים אליהם, אך הרבי בפתגם זה, מביא "אמצעי בטוח" לכך.
מלבד קיום העניין כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו") יש להבין ולהתבונן בתוכן הרוחני של הדרכתו: מה הסיבה שתמיכה בלומדי תורה, דווקא היא האמצעי הבטוח לישועה הקשורה לילדים? מדוע לא נתינת צדקה בכלל או מעשה טוב אחר?
ואולי יש לומר בדרך אפשר, כי הוראה זו מלמדת אותנו על הקשר בין התורה ובין משמעות ההורות ותפקיד ההורים.
על התורה נאמר: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים...", וגם ההורים, האב והאם, מסמלים את כוחות החוכמה והבינה, כמובא בתניא פרק ג, וכידוע גם מדרשת חז"ל: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" – זו תורה שבכתב, "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"– זו תורה שבעל פה (והקשר ביניהם מבואר במאמרי החסידות).
זאת הסיבה שחיזוק לימוד התורה ותמיכה בלומדי תורה הם סגולה לישועה הקשורה לילדים. אומנם גם אמירת מזמור תהלים ונתינת צדקה, בוודאי ממשיכות ישועה ופועלות פעולתן, אבל "האמצעי הבטוח לכך", כלשונו של הרבי, הוא חיזוק לימוד התורה – הוא מחזק את ה'ראש' של עם ישראל, והוא מקביל לעניינם הפנימי של ההורים, האב והאם, 'ראשי' המשפחה.
התורה, שהיא חוכמתו של הקב"ה, היא הכלי שדרכו מתגלית האלוקות בעולם. גם ה'ראש' ובעיקר המוח הם הכלי שבו הנשמה שורה, וממנו היא מתפשטת ומתגלה לכל האיברים.
ככל שההורים יהיו קשורים ל'ראש' ומחוברים לתורה, הם יזכו לסייעתא דשמיא רבה יותר מלמעלה, ולהצלחה למעלה מהמשוער על פי הכלים הרגילים שלהם.
עוד ניתן לומר שהקבלה זו מלמדת אותנו שכשם שהתורה מנהיגה את החיים ומורה דרך, כך ישנה חשיבות לחיזוק ההורים בתפקידם כ'ראש' המשפחה.
כאשר ההורים חווים ניסיונות וקשיים הקשורים לחינוך ילדיהם ולגידולם, דווקא אז ההקפדה שלהם להישאר במצב של 'ראש' – להיות מחוברים לשורש ולמקור, להאמין בהשגחה פרטית ולהיות בשליטה עצמית, בבחינת מוח ששליט על הלב, - מאפשרת להשראה האלוקית מלמעלה להתגלות בהם ולהביא את הישועה וההצלה, כלשון הרבי ב'היום־יום'.
גם לשם כך ההורה צריך לחזק את לימוד התורה גם בתוכו. ראשית כפשוטו, לקבוע זמנים ללימוד תורה ולהתמיד בזה, ובכך להכניס לראשו תוכן אלוקי, שייתן לו את הכוח להנהיג נכון את המשפחה.
אם ההורה ריק מחשיבה ומהתבוננות, חלילה, והוא נותן לרגשות לשלוט בו – אזי הוא לא נוהג כ'ראש', בניגוד למקומו ההורי, ובעשותו כן הוא ממילא מעצים קונפליקטים חינוכיים מעורר בעיות מסוגים שונים.
נקודה נוספת שניתן ללמוד מכך: בחסידות מוסבר בהרחבה כי במוחין שורה ומתגלה הנשמה האלוקית, מאחר שה'חוכמה' עניינה ביטול. על דרך זה אצל ההורים – שהם 'ראש' המשפחה (החוכמה והבינה) – צריך להיות מודגש עניין הענווה והביטול בקשר לילדיהם.
ובמילים פשוטות: ההורים צריכים לזכור שכל מה שיש להם הקשור לילדיהם, אינו מהם ובזכותם, אלא מגיע מלמעלה.
הכרה זו תסייע להם גם מבחינה חינוכית, כי אחת הבעיות הקשות של רבים מההורים, נגרמת בשל מחשבתם המוטעית שאין מי שיודע טוב מהם מה נכון לילד שלהם ומה הוא צריך: פינוק או גערה וכדומה.
המחשבה של ההורה שהוא יודע הכול מעידה שחסרה לו הכרה אמיתית של המציאות. שלמה המלך אומר בספר משלי: "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ". המושג 'איש חכם' מבטא מודעות, אבל הפסוק מציג מצב בעייתי: האיש המוזכר חכם 'בעיניו'. הוא בטוח שהוא החכם והוא היודע. במקרה כזה: "תקוה לכסיל ממנו", תקווה – מלשון קו והמשכה, יש המשכה ונגיעה למצב של כסילות, שהוא מצב של ישות וגאווה (של 'מלך זקן וכסיל').
לפעמים גם הורים חכמים בעיניהם ובטוחים שהם יודעים הכול בעניין הילדים, ומתוך כך הם משוכנעים שמה שהם מרגישים – הוא הדבר הנכון והמדויק ביותר. ומה קורה אז? אם ההורה לא מצליח בדיוק כפי שחשב, הוא חווה פגיעה אישית, מרגיש תחושת כישלון ומתמלא ברגשות אשמה.
שורש הבעיה הזאת טמון בעובדה שההורה לא יודע את מקומו האמיתי. אומנם הוא עושה השתדלות רבה, אבל כדי להצליח לא די בה וצריך הרבה סייעתא דשמיא, ו'ענווה' מול השגחה פרטית שלא תלויה בו.
כאשר ההורה חושב שהכול תלוי בו ונוצר בזכותו, הוא גם 'מצפה' לתמורה מהילד שלו, ובכך עלול להגיע לאכזבות מהילדים שלא עושים בדיוק כפי שהוא מצפה מהם.
אילו אותם ההורים ידעו שהכול מלמעלה, והם זכו להיות הצינורות שדרכם הכול מגיע, ה'כלי' והאמצעי שהקב"
ה משתמש בהם כדי לפעול בעולם ולגרום ההמשכיות בדור ישרים יבורך, הם לא היו מחזיקים טובה לעצמם, ודווקא בכך היו מחזקים את המקום ההורי האמיתי. נכון הדבר שצריך להשתדל, אבל לצד ההשתדלות חשוב לדעת ולזכור שמצד האמת, הכול ניתן מלמעלה, ולהתפלל ולבטוח בה' שנזכה לסייעתא דשמיא.
גישה כזו, מלבד שהיא עוזרת לחשוף את המקום ההורי שבתוכנו בצורה מדויקת יותר, טמון בה הכוח להביא את "הישועה וההצלה המיוחדת לילדיהם" (כלשון הפתגם האמור) מלמעלה, למעלה מדרך הטבע, בטוב הנראה והנגלה.
ומכל זה מובן, שאחת הסגולות הכי עיקריות זה התמיכה בלומדי התורה, ובמיוחד ההתחברות עם המקום העצמי שבתורה, ה'ראש' שבאדם, ומתוך זה בעז"ה תהיה הצלחה בחינוך, למעלה מהמשוער לגמרי.
