שאלה זו מלווה את עם ישראל כבר דורות רבים, ומיוחד לציין, שהרש"י הראשון על התורה עונה בעצם על אותה השאלה, וכפי שיתבאר לקמן.

התורה פותחת, כידוע לכל ילד "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ומפרש על זה רש"י: "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם.. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

וזהו המענה הראשון והיסודי על כל השאלה, ובזה אפשר לענות לכל אחד ששואל. הקב"ה נתן לכם, ובאותה מידה הוא נטל אותה מכם ונתן אותה לנו.

ובזה הורה הרבי כמה וכמה פעמים להשתמש במענה לטענת האומות. וביתר עמקות הסביר הרבי כמה וכמה פעמים את הפן הפנימי שבשאלה זו.

וכך מסביר הרבי: האומות בעצם יודעים הם שבחר בנו הקב"ה, אך לפי תפיסתם אין עם ישראל צ"ל קשור עם ארץ (גשמית) ובפרט - ארץ מסויימת, כי עניינם של ישראל הוא עבודת ה' שמוטלת בכל מקום וזמן. היותם לעם הוא מפני בחירת הקב"ה, ולא כשאר האומות שקיבוצם במקום מסוים עושה אותם לעם; וממילא מרוממים הם מכל זה.

והטענה היא של שבעים אומות, למרות שא"י היא מקום ז' אומות, כי בפנימיות תוכן הטענה שייך לכל הארצות, כי תפקידם של ישראל בכל הארצות, הוא לא רק לעמוד בתוקף בקיום התומ"צ, אלא גם להפוך את הארציות למקום שבו תשרה קדושתו ית'.

ועל זה עונים להם, שנתינת א"י לעם ישראל היא חלק בעבודתם, לגלות "כח מעשיו" של הקב"ה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, שקדושתו תשרה בארציות עוה"ז, במיוחד ע"י מצות מעשיות. וכן עם ישראל בכללותו, שהיותו מרומם מכל עם ולשון הוא הגורם שניתנה לו ארץ גשמית ובעצם ענין זה הוא בכל הארצות, לכבושם ולעשותם דירה לו ית'.

כידוע, שהמטרה של ירידת הנשמה למטה היא לצורך בירור הניצוצות. ולא באופן שנמצאים במקום אחר ומשם מבררים, אלא שנמצאים במקום הבירור עצמו, כי התכלית היא שגם המקום עצמו שבו נמצאים הניצוצות ייהפך לקדושה, ובכך העולם כולו נהיה א"י, שנהפך לקדושה בגבול ישראל.

ולפיכך פתיחת והתחלת התורה היא ב"בראשית ברא גו'", בבריאת העולם, כי יסוד וכוונה עיקרית של התורה הוא — לכבוש על ידה את העולם ולעשותו דירה לו יתברך.

ובכמה וכמה מקומות הסביר הרבי כמה וכמה הוראות שטמן לנו רש"י בהבאתו את הביאור הזה בתחילת התורה, ובמיוחד ביחסם של ישראל כלפי אומות העולם.

ראשית כל יש בזה הוראה כללית ועיקרית:

אין האדם צריך להתרשם מהמונעים ומעכבים לקיום התומ"צ, ושטוענים האומות שאין לישראל לקיים את התומ"צ, אין להתרשם מזה כלל, אלא יש להתחזק ולענות להם שזהו רצונו של הקב"ה.

וגם הוראה פרטית יש בזה שענינה של א"י הוא מעמד ומצב נעלה ביותר ברוחניות, בקיום התומ"צ; כיבוש א"י הוא שגם בזמן שאינו עוסק בתומ"צ, הוא מבטל את עניניו הגשמיים והופכם לקדושה. טענת המרגלים, היתה שא"א לכבוש את הארץ, היינו שא"א לשנות את הטבע שהטביע הקב"ה בתפיסת המקום של הגשמיות.

מטענה זו השתלשלה טענת האומות: בה בשעה שיהודי עוסק בישובו של עולם, אין שייך עבודת ה', וצריך הוא להתנהג באופן ה"מתאים" לציורם של הענינים הגשמיים מצ"ע, מכיון שכך הטביע הקב"ה, ואף התחלת התורה היא ב"בראשית גו'" שהוא בריאת העולם ועניניו, ורק לאחרי אריכות של יותר מ"חומש" שלם, בא הציויי של "החודש גו'';

אבל כל טענתם הוא טעות ושקר, כי תכלית הכוונה והרצון בענינים הגשמיים, הוא רק לעשות מהם דירה לו ית' בתחתונים.

"כח מעשיו הגיד לעמו" - להסיר טענתם לא מספקת הידיעה שב"מעשיו" בלבד, אלא ב"כח מעשיו" שהוא הכוונה והתכלית הפנימית שבהם, והקב"ה "הגיד" והמשיך לעמו את הפנימיות שבזה, כדי שיהפכו את הגשמיות לקדושה.

ובאריכות פי' מבאר רש"י, שעשה הקב"ה את העולם באופן שנראה לכאורה ששייך לאו"ה, וכל זה כדי שהעבודה תהיה באופן של כיבוש וביטול הקושיא של העולם; ובהתחלתה בבראשית, החל ביטול טענת האומות, ש"כח מעשיו הגיד לעמו" ונותן הכח להמשיך אלוקות בגשמיות.