בספר חרדים פרק ט בפסקה לה, המחבר עוסק במצוות כיבוד הורים. הוא מדגיש שהכבוד להורה בא לידי ביטוי בהתנהגות המעשית, אבל שורשו טמון ברובד עמוק יותר: בנקודת המבט, ביחס ובתחושות כלפיו שמתפתחות בלב.
נקודת החידוש בדבריו שעיקר המצווה המוטלת על האדם לכבד את הוריו אינה בצד המעשי, כפי שרגילים לחשוב, אלא בצד הרגשי והרוחני – בפיתוח הסתכלות נכונה בהם וראייתם באור חיובי, הנובע מתוך הערכה שמקורהּ בלב. כיבוד במעשה בלבד שאין לצידו כבוד שבלב, איננו כיבוד אמיתי, ולאידך, כוחו של הכבוד שבלב להביא להתנהגות מכבדת, ובלשונו שם: "שידמה בליבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כיבודם, ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה".
משפט זה טעון הבהרה. אם ההורים הם אכן אנשים גדולים ונכבדים, וגם מתנהגים בהתנהגות ההולמת אנשים כאלה – קל להתייחס אליהם בכבוד הראוי, אך אם אין שום דרך להחיל את ההגדרה הזאת על ההורים, וכל מדד אובייקטיבי שהוא מלמד שהם אינם כאלה – הכיצד אפשר לדרוש מילדיהם לראות בהם מה שאינם?
וכמו שהינך שואל בשאלתך – אם ההורים שלי לא ראוי לכבד אותם, למה שאני ינהג כלפם בכבוד? הרי הם לא ראויים לזה?
אומנם לשונו הוא "שידמה בליבו", כלומר, ידמיין בליבו כאילו הם אנשים גדולים ונכבדים, אך יש לזכור שדמיון שאין לו אחיזה במציאות יוצר אשליה וציפייה, ש'תתנפצנה' אל מול המציאות, וככל שהאדם יצליח לדמיין את הוריו כגדולים ונכבדים יותר, האכזבה שיחווה כאשר המציאות תטפח על פניו תהיה קשה יותר.
ביצירת דמיון זה אם אינו מציאותי טמון גם בעייתיות נוספת: הדמיון עלול לגרום למדמיין לייפות את המציאות ולשכנע את עצמו שהוריו אכן גדולים ונכבדים, ואם זו ה'מציאות', וודאי שגם מעשיהם טובים ונכוחים, ואם יחסם אליו אינו טוב – סימן הוא שזה היחס שהוא ראוי לו, ו"לא מגיע לו" יחס הורי טוב. מחשבה כזאת מחלישה את האדם ופוגעת בדימוי שלו בעיני עצמו.
לכן יש לפרש הכוונה בדבריו "שידמה בליבו שהם גדולים ונכבדי ארץ", שיש ליצור בתודעתו הפרדה בין ההתנהגות הגלויה של הוריו ובכללהּ הנתינה ההורית, ובין ה'מהות' שלהם כהורים, שהיא המהות העצמית המושלמת שאינה תלויה במעשיהם ואינה משתנה. אדם שיתבונן בהוריו מתוך התמקדות במהותם הפנימית, שהיא תמיד טובה ושלמה (כמהותו הפנימית של כל יהודי), ובידיעה שהקב"ה בחר בהם להיות שותפים ביצירתו ולשמש לו הורים, יראה בהם "גדולים ונכבדי ארץ", ראייתו זו תהיה אמיתית ונכונה מצד מהותם, והיא עיקר כיבוד ההורים.
ניתן לקשר זאת לביטוי המופיע רבות במאמרי החסידות העוסקים בספירות האלוקיות: "פנימיות אבא (ועל דרך זה פנימיות אימא) – פנימיות עתיק". ישנו הצד הגלוי של החוכמה והבינה (המכונות אבא ואימא), אבל פנימיותן היא שלמות העצמות (הנקראת 'עתיק'). ודברים אלו אמורים גם באבא ואימא כפשוטם ("שנתשלשלו מהם"): הצד הפנימי שלהם הוא אותה שלמות עצמית שאינה מותנית בצד הגלוי, אלא קיימת מצד מהותם, כשותפים ליצירה האלוקית.
לפעמים אימוץ ההתבוננות הזאת הוא אתגר לא פשוט, אך זהו האתגר העיקרי של האדם בחייו – לעשות ההפרדה בין החיצוניות לפנימיות. הפרדה זו נחוצה בכל תחומי החיים, והיחס להורים הוא אחד מהם, וכאשר האדם יצליח ליצור אותה, הוא יצליח לכבדם כפי שהמצווה מחייבת אותו.
בהמשך דבריו הוא מדגיש שהציווי "אָרוּר מַקְלֶ֥ה אָבִיו וְאִמוֹ" אינו מלשון קללה אלא מלשון ביזיון – האדם מֵקֵל (מפחית) בערכם. ביזיון כעין זה, ההפך המוחלט של כבוד, הוא מדגים בעזרת הפסוק: "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻ֪ז לִֽיקְּהַ֫ת אֵם יִקְּ֥וּהָ עֹֽרְבֵי־נַחַל וְֽיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר". חוסר הכבוד והביזיון באים לידי ביטוי בהסתכלות: העין לועגת לאב או לקמטים של האם המזדקנת.
את ההסבר הנוגע למצוות כיבוד הורים הוא חותם בסיפור מזעזע: "ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אימו (כלומר, האכיל אותה ודאג לה מבחינה מעשית) רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנישאה לאיש אחר אחרי מות אביו, והאיש הזה הלך דרך ים ונהרג והושלך לים וחיפשו היהודים למוצאו ומצאו אותו על שפת הים ומצאוהו עין מנוקרת, שנקרוה העורבים..".
וביאור הסיפור בדרך אפשר, שה'עין' מסמלת את ההתבוננות של האדם ואת התדמית שנוצרת בתודעתו. מסיפור זה אנו למדים שהסתכלות שאינה נכונה של האדם בהוריו, פוגעת בסופו של דבר בו עצמו (כפי שנרמז בסיפור שה'עין' האישית שלו כביכול נפגמת). מאחר שהוריו הם המקור וה'ראש' שלו עצמו, היעדר הכבוד כלפי ה'ראש', מוביל בהכרח לחוסר כבוד גם כלפי ה'גוף'. מי שלא יודע לכבד את הוריו, לא יֵדע לכבד את עצמו. ומי שמזלזל במחשבתו בהוריו, מזלזל למעשה בעצמו.
ומרובה מידה טובה: מי שיֵדע להעריך ולכבד את הוריו (אפילו מצא חסרונות בהתנהגותם) יֵדע להעריך את כוחותיו שלו ולהאמין בהם, וגם כאשר ימצא בעצמו, בצד הגלוי, חסרונות, כוח אמונתו הפנימית בשלמות הקיימת בתוכו, מצד הערך האלוקי שבו הנשאר תמיד שלם וטהור, יאפשר לו להתגבר ולהתרומם.
ולפי כל זה ניתן להבין כיצד ניתן לכבד את ההורים בצורה טובה, גם אם אין זה נראה כך בפועל, וישנם דברים שעליהם לא ראוי לכבדם –
כי צריכים להפריד בין המעשים החיצוניים, שבהם יש לטפל, לבין המהות הפנימית, שהיא כמו מהותו של כל יהודי שלימה ואמיתית בלי שום שינויים.
ההסתכלות מתוך הנקודה הזאת, נותנת את האפשרות לכבד את ההורים גם במצבים יותר קשים ומסובכים.
