בכדי לענות על שאלה זו יש לדון הפרטים הבאים: א) האם יש בעיה בדבר שנתבשל על ידי גוי. ב) האם זה דוקא בתבשיל או גם במשקה. ג) האם זה רק בתבשיל חשוב, או בכל בישול שהוא. ד) האם תה או קפה נחשב כמשקה חשוב.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה סימן קיג סעיף א', שכל דבר מאכל שאינו נאכל על ידי האדם כמות שהוא 'חי' אם לא על ידי בישול וכיוצא בזה, ובנוסף הוא על שולחן מכובדים בכדי ללפת בו את הפת או שאר תבשילי מזונות, ובישל את אותו המאכל גוי, אזי אפילו אם הגוי בישל את המאכל בביתו של ישראל, ואפילו אם בישל זאת בכליו של ישראל, מכל מקום אסור המאכל משום בישולי גויים.
וטעם האיסור מובא בפירוש הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ט', שאם נתיר לישראל לאכול מאכלים שנתבשלו על ידי גוי, יש חשש שמא יביא זאת לקירוב עם הגוי, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'גדולה לגימה שמקרבת', וישנו חשש שמתוך קירוב זה יבואו להתחתן בגויים עם בנותיהם, וכן כתב בפירוש רש"י במסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב' דיבור המתחיל 'שלקות.
טעם נוסף מובא ברש"י במסכת עבודה זרה דף לח (דיבור המתחיל מדרבנן), שלא יתרגל הישראל לאכול אצל הנוכרי, ומתוך כך יאכיל אותו הגוי דבר טמא ויאכל אותו הישראל בלא שימת לב מתוך רגילותו לאכול אצלו.
וכתב הטורי זהב שהוא עיקר הטעם לאיסור בישולי גויים – משום חתנות. וכן מובא בבית חדש, שאמנם ישנו מקום לחשוש שמא יאכיל אותו הגוי דבר טמא ויאכלנו בלא שימת לב, אך עיקר הטעם הוא משום חתנות, וכמאמר הגמרא שכולם גזרו משום בנותיהם.
והנה לכאורה היה עלינו לאסור בישולי גויים גם בלא איסור במאכלים עצמם משום כליהם (כמובן אם בישלם בכליו שלו) שבזה לכאורה אין צריך להגיע לאיסור משום חתנות שהרי הדבר אסור משום עצמו?
אלא שאין לאסור זאת משום כליו של הגוי מאחר והכלל הוא שסתם כלים אינם בני יומם, ואם כן הטעם הלוע בהם הוא טעם לפגם שאינו אסור בדיעבד, אלא רק לכתחילה, כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכב סעיף ו', ורק מפני איסור בישולי גויים מטעמים האמורים יש לאסור בכל אופן שהוא את בישוליו.
והנה אחד התנאים בכדי לאסור בישולי גויים הוא שהמאכל אינו נאכל כמות שהוא חי אלא זקוק הוא לבישול בכדי לאוכלו, כמבואר בשולחן ערוך קיג שם.
וטעם הדבר הוא, משום שכל מאכל הנאכל כמות שהוא חי ללא צורך בבישול, אם בכל זאת מבשלים אותו – אין כל חשיבות לבישול, מאחר וגם בלא הבישול הוא ראוי לאכילה. כמבואר בחכמת אדם כלל סו אות א'. ואפילו אם נאמר שבאכילתו כמות שהוא חי הוא אינו משובח כמו אם בישלו את אותו מאכל, מכל מקום אין זה נכלל באיסור, כמבואר בחידושי הריטב"א שם דף לח.
ויש לציין שאם לא ידוע לאדם האם בוודאות בישל זאת גוי, הדבר יהיה מותר מספק, מאחר וישנו כלל ספק בדברי סופרים הולכים לקולה, ואיסור בישולי גויים הוא מדרבנן בלבד. כמבואר בשולחן ערוך בסימן קיג, סעיף יא.
כמו כן, אם הבישול נעשה בכלי שני בלבד, אין בזה איסור משום בישולי גויים, כי לא אסרו בבישולי גויים אלא בישול באש ממש, ולא החמירו בדבר המתבשל בכלי שני, למרות שישנם דעות שנחשב כבישול, כמבואר בתשובות והנהגות חלק א' בסימן תלו. יתירה מזו, אפילו בעירוי מכלי ראשון אין איסור בדבר מטעם האמור לעיל, כמבואר בשבט הלוי חלק ט' סימן קסד.
ובעניין תה וקפה, מובא בפוסקים להתיר לשתות זאת כמובן כאשר אין בזה חשש של תערובת איסור בחומרי הגלם, מאחר ועיקר במשקאות אלו הוא המים, והקפה והתה בטלים לגבי המים, ובמים כאמור לעיל אין בו משום בישולי גויים מאחר והוא נשתה כמות שהוא חי, כמבואר בשאלות ותשובות יחוה דעת חלק ד' סימן מב. ובפשט אם היהודי שם את הסוכר בעצמו שאזי נחשב כאילו גמר המלאכה של המשקה על ידו. וכמו כן שבדרך כלל מכינים זאת על ידי עירוי מכלי ראשון, וכן שבדרך כלל הקפה או התה כבר עברו תהליך בישול בבתי חרשות ואין בישול אחר בישול. ואמנם יש מחמירים בכך כמובא בשאלות ותשובות עמא דבר חלק א' עמוד קעד.
העולה מן האמור: שיש להקל ולהתיר שתיית קפה או תה שהוכנו על ידי גויים, (כמובן כאשר אין חשש של תערובת איסור בחומרי הגלם ממנו הכינו את התה או הקפה). ובפרט עם הכינו זאת על ידי עירוי מכלי ראשון ובלא סוכר, והיהודי שם את הסוכר. והמחמיר בזה - יחמיר לעצמו.