יגיע כפיך כי תאכל

שלום וברכה
המשמעות של "יגיע כפיך" הוא שהיגיעה של האדם צריכה להיות רק בחיצוניות שלו.
גם כאשר מדובר על עבודה הנדרשת לשם כך הפעלה של השכל והמחשבה, הרי זה צריך להיות מבחינה חיצונית בלבד.
כלומר, הוא צריך לחשוב על הדברים שצריך לעשות לשם העבודה, אבל בנפשו פנימה הוא יודע שזה לא העיקר, ועיקר ההתעניינות הפנימית שלו היא בעשיית רצון ה'.
המדד לזה הוא מה קורה לאחר סיום העבודה. באם העבודה נעשתה אצלו בלא "לב ולב" הרי הוא יהיה מסוגל ללכת ללמוד שיעור תורה בנחת, להתעסק בענייני הבית, חינוך ילדיו וכדומה, מבלי להיות מוטרד.
אבל אם לאחר העבודה הוא ממשיך לחשוב בענייני העבודה, והראש מונח באותן הטרדות,הרי זה מראה שגם בשעת העבודה עמה הוא השקיע כוחות פנימיים מיותרים באותה עבודה.
ניתן בהחלט לומר שאחד המדדים של זה הוא מידת הביטחון שלו בה'. כמה היא חזקה וכמה הוא מונח בטרדות הפרנסה.
וכך אומר הרבי (ע"פ שולחן שבת לקו"ש חלק א פרשת פקודי):
בוא מישהו וישאל: "אם לא אשקיע בעסק את כל כוחותיי ונשמתי, איך אבטיח את הצלחתו ואת שגשוגו?". על כך יש להשיב, שצריכים גם אמונה בקב"ה. יהודי מאמין, שבסופו של דבר, הפרנסה באה מאת הקב"ה. תפקידו של האדם הוא להכין 'כלי' שבאמצעותו יקבל את ברכת-ה', ולכן עליו לעבוד ולעסוק במלאכה; אבל מי שקובע אם ירוויח מהעבודה וכמה - זהו הקב"ה.
אם-כן, כאשר הקב"ה אומר, שיהודי לא צריך להשקיע את כל-כולו בעסקיו - מכאן שהדרך לקבל את הברכה האלוקית ולבסס את העסק היא דווקא כאשר מקיימים את רצון ה' ולא כשעושים את ההפך מזה. האדם הרוצה אפוא בהצלחת עסקיו, צריך להימנע מלהשקיע בהם את כל הנפש, שכן זהו רצון ה' ובדרך זו דווקא הוא נותן את ברכתו.
כאשר יהודי עובד בששת ימי המעשה על-פי הדרכת התורה, גם השבת שלו שונה. אין לו כל קושי להפנות את כוחות נפשו לעניינים שברוח, ואין הוא חושב ומהרהר כל הזמן בעסקי החולין שלו. כך יש לו חיים יהודיים אמיתיים, הן בימי החול ועל אחת כמה וכמה בשבת.