אף שזהו אחר מהטעמים שמובאים לקריאת ההפטרה, הרי יש בזה גם ענין פנימי ועמוק, ולא רק ענין של חוסר ברירה.

ידוע, שקריאת ההפטרה צריכה להיות "מענין הפרשה". המשמעות הפנימית לזה אינה רק שהענין המופיע בהפטרה צריך להיות דומה לענין המופיע בפרשה, אלא בעיקר שהתורה וההוראה שיש ללמוד מההפטרה צריכה להיות דומה להוראה הנלמדת מהפרשה.

בדברי הנביאים יש פירוט יותר והרחבה מאשר מה שכתוב בתורה, ולכן אף שבכל פרשה מן התורה יש הוראה, בהפטרה שהיא מן הנביאים, ששם עניני התורה מפורטים ומבוארים יותר, ההוראה באה לידי ביטוי באופן גלוי ומפורט יותר.

ועל פי זה הרבי מסביר, שיומתק זה שתקנת ההפטרה לא בטלה גם לאחרי שבטלה הגזירה (אבודרהם (שחרית של שבת). לבוש, ב"ח, ט"ז ושו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רפ"ד) - כי טעם הפנימי לענין ההפטורה הוא מצד ירידת הדורות, שזקוקים לפירוט וביאור ההוראה שבפרשה.