תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם בעלי חיים הם מוקצה? ב) האם יש איסור טלטול בבעלי חיים כאשר רק אוחז בחבל? ג) האם יש הבדל אם אוחז בחבל או שהוא כרוך סביב צווארו של הכלב?

ראשית נביא את מה שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שה סעיף ה, שכל בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צווארם וטבעת קבועה בה ומכניסים בה רצועה ומושכים אותם בה, הנה מותר שיצאו באותו החבל הכרוך על צוארם ויכולים הבעלים למשוך אותם בהם.

והנה מה שכתב המחבר שיכולים למשוך אותם בהם, הכוונה היא שאם רוצה יוכל למשוך אותה על ידי הרצועה התלויה. כמו כן ההיתר הוא אפילו החבל כרוך סביב צווארם שיוכל לתפוס אותם על ידי החבל אם הם יברחו (משנה ברורה).

אמנם כל ההיתר הוא כאשר הם ללא כל חפצים מיותרים שאינם לשמירתו כמבואר בשאלות ותשובות משנה הלכות חלק ד סימן מא, שדן במי שיש לו כלב לשמירת הבית האם מותר להוציאו בשבת ורצועה קשורה בידו, כדי שלא יזיק בני אדם בדרך.

הנה במשנה במסכת שבת בדף נא מבואר, שכל בעלי שיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, ופירש רש"י בעלי שיר כגון כלבים של ציידי חיות קטנות שנותנים שיר לצווארם לנוי, וכן פסק הטור והמחבר בסימן שה. שכל בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צווארם וטבעת קבועה בה ומכניסים בה רצועה ומושכים אותה בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך על צווארם ויכולים למשוך בהם.

ועל פי זה מבואר בנידון דידן, שכלב יוצא ברצועה שבצווארו ובטבעת קבועה בה, ומבואר גם כן שמותר לצאת בו כן ברצועה כרוך על צווארו ויכולים למשוך בה, שהרי סוגר לכלב מותר, אם כן פשוט שמותר לצאת בזה.

אלא שצריך ליזהר שלא יצא בדבר שיש בו שמירה יתירה, שהרי קיימא לן הלכה כשיטת רב לגבי שמואל שכל שמירה יתירה נחשבת משוי. והכל תלוי בראות העין כמובן.

כמו כן צריך להזהיר היוצאים בכלבים בשבת שלא יצא ראש החבל מתחת ידו של המושך טפח למטה, כלומר מחוץ לידו לצד השני משום שדמי כמי שנושאה בידו וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד החבל עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ. ואם החבל ארוך יותר מדי ורוצה לכרוך אותו סביב הצוואר הכלב מותר רק באופן שיכול להכניס ידו בין החבל לצוואר הכלב וימשוך בו.

ובגדר משוי מיותר ביאר בערוך השולחן שם, שזהו אף ללא דיסקית המורה שיש לה בעלים ושולם מס ואינו כלב משוטט. וזה לשונו: אם קשר חבל בפי הסוס אינו משתמר בו שנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט וכיון שאינו משתמר בו הוי משוי ולהיפך סתם חמור אסור לצאת ברסן של ברזל כי נחשב לגביו שמירה יתירה. אמנם חמור שעסקיו רעים שהוא פרא וצריך יותר שמירה מותר לצאת בה וכן כל בהמה שעסקיה רעים אף על פי שכל בנות מינה אין צריך לשימור חזק מכל מקום כיון שהיא צריכה מותרת לצאת בה.

אבל הכלב שאינו של ציידין אסור לצאת בטבעת שעל צווארו. ויש להסתפק במקום שעושים את זה לסימן שהכלב יש לו בעלים, שאם אין לו טבעת בצווארו סימן הוא שאין לו בעלים והורגים אותו, האם מותר לצאת בו, ונראה שאסור, וראיה ממה שיתבאר שאין תרנגולים יוצאים בחוטים העשויים לסימן שלא יחליפו אותם, ומשמע שכל דבר שעושים לסימן נחשב כמשא.

ובשמירת שבת כהלכתה פרק כז כתב, שמכל מקום יש להתיר באם התווית והסימן קבוע באוזנו של הכלב שבזה בטל הוא לגופו.

העולה מן האמור: שכל חיה הרגילה לצאת בחבל (וכלב בכללם), מותר להם לצאת בחבל הכרוך סביב צווארם, וכן מותר לבעלים להחזיק ולמשוך בהם.

אמנם 'תוויות' ושאר סימנים התלויים עליו, יש  להוריד מהם ביציאתם לרשות הרבים בשבת, אלא אם כן קבועים בגופם כמו התלויים בחור שבאוזנם וכיוצא בזה.