תשובה: ראשית יש להביא מה שפסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קס סעיף ז, שצריך המלווה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו, כל זמן שמעותיו בידו, אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו. אבל אם נהנה ממנו מדעתו, מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא, כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו.

והטעם כתב בשפתי חכמים סימן קטן יא, שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו, נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו. וכן כתב בחוות דעת חלק החידושים אות ח, שכיון שנהנה בלא רשותו נראה כסומך על ההלואה.

ומקור הדברים בעניין עשיית טובה כאשר אינו רגיל, ציין בביאור הגר"א לתוספתא סוף פרק ו, קשה ריבית שאף שאלת שלום נחשבת רבית, והוא שלא שאל בשלומו מימיו עד שלוה ממנו והקדים לו שאלת שלום.

כמו כן מובא עוד בשולחן ערוך שם סעיף יב, שלא יאמר המלווה ללווה, הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני. ומוסיף הרמ"א, שכמו כן שאר ריבית דברים בעלמא, אסור. ואפילו לטובת הנאה בעלמא.

ובהסבר הדברים כתב הטורי זהב שם אות ה', שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הרי זה רבית דברים. וברמב"ם כתב, דע אם בא איש פלוני כו' כמו שהביא הבית יוסף, ונדחק לפרש שלפי זה תרי מלין ישנם, ומה שלא יאמר יהיה טעמו שזהו משום שנחשב ריבית ממון. ואף על פי שלא מהנה המלוה - מכיסו של לווה וגם לא התנה.

ומקשה על כך שהרי במשנה שם וגם ברמב"ם לא הביאו דין זה רק ברבית דברים. ונראה לומר ולדקדק עוד, למה נקט הרמב"ם שמכבדו ומאכילו ולא אמר שתתן לו איזה סך מעות וגם למה זכר איש ממקום פלוני כל זה הוא שלא לצורך. על כן נראה שהעיקר בזה שודאי דרך עולם לכבד אכסנאי באכילה כדי שאם יבוא הוא שם יחזור ויכבדו, או שעושה כן מצד גמילות חסד, וכאן שבא המלוה להזהיר הלוה שיעשה כן, אף על פי שהוא היה עושה כן מעצמו ואין כאן רבית ממון, מכל מקום מה לו לזה שיצווהו על זה, אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו ונחשב רבית דברים, שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה.

וכן כתב בשולחן ערוך אדה"ז, וכן המלוה מוזהר על ריבית דברים כגון שלא יאמר לו הודיעני אם יבא פלוני ממקום פלוני, אף על פי שאינו מטריחו אלא באמירה לבדה, אם לא היה רגיל עמו בזה קודם לכן, ועתה סומך על הלואתו לצוות עליו מפני שהוא נכנע לו הרי זו רבית.

וממשיך, שלא נאמר 'עבד לוה לאיש מלוה' אלא לענין שאם המלוה אומר נלך לבית דין הגדול לדון שם והלוה אומר לדון כאן, כופין את הלוה לילך אחר המלוה לילך לבית דין הגדול, והלוה אינו יכול לכוף את המלוה לילך אחריו לבית דין הגדול, משום שנאמר עבד לוה לאיש מלוה.

ובפתחי תשובה הביא מספר שאילת יעבץ שכתב, שאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו, כיון שידוע לנו הדין באשה במקרה כזה שמקודשת, ומשמע דין ממון יש בו, שהרי זה כמתן מעות, כל שכן לענין רבית שלא צריך מעות, שאפילו רבית דברים אסור.

ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה, אם נזהר במעות צריך להיות נזהר במעות, ואם אינו מקבל כל דבר אפילו מנות של מאכל ומשקה צריך הוא ליזהר גם כאן בכל.

העולה מן האמור: שאסור למלווה לבקש טובה מהלווה באם אינו רגיל לבקש ממנו בקשות מסוג זה. ואם מדובר בבקשות שגם לולי ההלוואה היה מבקש ממנו והיה עושה לו, יש להתיר. רק שיש לראות שלא יאמר לו זאת כציווי שחייב לעשות לו, וגם לא יבקש שיעשה זאת בצורה יותר טובה וכיוצא בזה, אלא כרגיל.