בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה המקור לאיסור רחיצה, והאם יש הבדל בין מקלחת לאמבטיה, ובין מים קרים לחמים. ב) האם יש הבדל בין רחיצה למקוה טהרה. ג) האם ישנו חשש איסור בסתימת נקב האמבטיה בשבת .
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך בסימן סכו סעיף ז', שאדם הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטל אותם ארבע אמות בכרמלית ויעבור בזה על איסור טלטול מדברי סופרים.
וכתב על כך במשנה ברורה בסימן קטן כב, שכוונת המחבר לומר, שמיד כאשר עולה בסמוך לנהר ינגב את עצמו, ולא ילך כלל עם המים שעליו, וזאת שמא ישכח וילך בהם ארבע אמות. והנה בפוסקים מצינו אמנם דעות שונות האם גזרו על הליכה עם איזה דבר על גופו, כאשר זה פחות מארבע אמות בכרמלית, והמשנה ברורה סתם והכריע כאן להחמיר, וכנראה משום שהדבר מצוי מאוד שיכשל וילך יותר מארבע אמות בכדי להתנגב.
ואמנם למעשה אין בזה נפקא מינה למנהגינו שנוהגים שלא לרחוץ בשבת ויום טוב כלל, ואפילו בבית, אלא אם כן מדובר במקום צורך גדול, וכפי שמבואר כאן במשנה ברורה סימן קטן כא, בשם המגן אברהם. וכתב בערוך השולחן על כך באות ט', שמנהג זה נתקבל מאבותינו מכמה מאות שנים, והבא לפרוץ גדר של ראשונים עליו נאמר 'ופורץ גדר ישכנו נחש', כי קיבלו זאת כאיסור חמור - שלא לרחוץ בנהרות ובמעיינות בשבת כלל.
ואמנם אם אין כוונתו לצורך רחיצה, אלא לצורך טבילת עזרא, או טבילה לצורך תוספת טהרה בשבת בבוקר - לאלו שמקפידים בכך תמיד, אין בעיה בכך ורשאים לטבול. וזאת למרות שבספר תוספת שבת בסימן רס כתב, שלמרות שבכתבי האריז"ל מובא שענינו גדול, בכל זאת יש למנוע זאת, ודי לנו במה שאנו מקילים היכן שהוא צריך טבילה לטומאתו. אך למעשה כבר כתבו רבים מגדולי הפוסקים שנתפשט המנהג להתיר לכתחילה לטבול, בין לצורך טבילה מטומאת קרי, ובין לצורך תוספת קדושה, וכמבואר בכתבי האריז"ל בגודל עניינה של הטבילה בשבת בבוקר - יותר מטבילה בערב שבת.
וראה גם מה שהאריך בזה בספר קצות השולחן בסימן קלג אות ח', שמאחר וישנו מצוה לטבול קודם התפילה וגם בימות החול, וכל שכן בשבת, די לנו במה שמחמירים מצד המנהג שלא לרחוץ לצורך רחיצה ותענוג, אך אין לאסור זאת במקום תוספת קדושה וצד מצוה ונגד דברי האריז"ל, וכיון שהמנהג פשוט בירושלים שרוב התלמידי חכמים מכל העדות - חסידים פרושים וSpainים טובלים לתוספת קדושה, שוב חוזר דין השולחן ערוך לקדמותו שמותר לטבול גם כאשר טובל מטומאתו כי אינו נראה כמתקן גם כשטובל לטומאתו.
בנוסף רוב הטעמים המובאים במגן אברהם לאיסור, שייכים רק באדם הרוחץ בנהר ומעיין וכדומה - במקום שאין עירוב, וכדומה. אבל החשש של סחיטת שיער מצויה בכל רחיצה, וטעם זה הוא העיקר, ולכן אסרו הראשונים גם הרחיצה בבית באמבטיה ובמקוה, הגם שהוא ברשות היחיד.
אלא שעם כל זה עדיין דנו הפוסקים לענין עשיית מקלחת במים צוננים, כי יש צד לומר שכדי לאסור הרחיצה צריך לכל טעמי האיסור המבוארים על פי המגן אברהם והראשונים, אלא שבכל זאת במקוה ובכלל זה אמבטיה ביתית ובריכת שחיה - אסרו מפני שהוא כדרך המתרחצים בנהר ומעיין, שנכנסים לתוך המים, וגזרו שמא יבוא לרחוץ בנהר ומעיין (ואין זה גזירה לגזירה, כיון שהטעם של סחיטת שיער קיימת), וראוי להצטרף שלא להתיר לכתחילה כל רחיצה מסוג כזה. כמבואר בקצות השולחן שם באריכות.
ואין לאסור את סתימת האמבטיה משום 'כיסוי בור ודות' שיש בהסרתן ובהחזרתן משום איסור בונה וסותר כמבואר בסימן שח סעיף י', כי הרי הכיסוי בולט לחוץ וניכר שעשוי לפתוח ולסגור, וגם רגילים לעשות כן בתדירות, והרי הוא כבית אחיזה. ואמנם בשאלות ותשובות קנין תורה כתב שטוב שיהיה הפקק רפוי ולא יתקע אותו בחוזק.
העולה מהאמור: למעשה נהגו להקל בטבילה לצורך טהרה, וגם במקרה השאלה מותר לטבול על ידי מילוי אמבטיה, וגם על ידי סתימת האמבטיה בפקק שלו (בפרט אם הוא תלוי בחוט, או או שהוא קבוע, כפי שמצוי בדרך כלל).
