Ask The Rabbi

נושא: תפילה

חתונה באבילות

אשה שאמה נפטרה לא עלינו, האם מותר לבתה ללכת באותו היום לחתונה של חברה טובה שלה?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) קודם כל יש לעיין האם בת חייבת בכלל להתאבל על סבא וסבתא שלה. ב) האם על כל פנים היא חייבת לכבד ולהראות אבלות בפני הוריה – על כך שהם באבל. ג) האם יהיה מותר ללכת בצנעה ללא שידעו מכך.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה בסמן שעד סעיף ד', שכל הקרובים שהכהן מטמא להם, יש להתאבל אליהם, והם: אביו ואמו, אחיו ואחותו מאביו (כל עוד היא בתולה), בנו ובתו, ואשתו. והוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו, ואחותו מאביו אפילו נישאת.
ובהמשך הסימן בסעיף ו' כותב, שכל מי שעליו להתאבל עליו, צריך להתאבל עמו כאשר מת לו אחד מקרוביו, ודוקא בפניו, אבל הוא לא בפניו, אינו צריך לנהוג במנהגי אבלות. אך במקרה של אשתו אינו צריך לנהוג עמה באבלות אפילו בפניה, אלא אם כן זהו על אחד מהוריה, שאזי עליו להראות מנהגי אבלות בפניה משום כבוד חמיו או חמותו. ובקיצור שולחן ערוך סימן רג סעיף ב', הוסיף, שזהו גם מפני דרכי שלום, שישתתף בצער גם כן.
אבל אם מת לה בנה או בתה מאיש אחר, או אחיה או אחותה, אינו צריך להתאבל או להראות התאבלות בפניה. אמנם אינו יכול להכריח אותה להתקשט בזמן האבלות שלה על אחד מאלה, אך יכולה לרחוץ לו פניו ידיו ורגליו, וכן לסדר לו את המיטה, ולמזוג לו את הכוס.
וכמו כן היא אינה צריכה להתאבל עם בעלה, אלא כשמתו חמיה או חמותה בכדי לכבד אותם, אבל שאר קרוביו של בעלה שמתו, אינה צריכה להתאבל עמו.
וכתב הרמ"א שכיום נוהגים להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, כי אין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. כמו כן נוהגים כיום שלא להתאבל כלל עם המתאבלים, וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים.
ומכל מקום נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות, שמראים קצת אבלות בעצמן בכל השבוע הראשון של האבלות, דהיינו עד לאחר שבת הראשונה, - שאינם רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת, וגדולי אוסטרייך נהגו כן. ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי.
וכל זה בשמועה קרובה, או שהיה אצל המיתה. אבל בשמועה רחוקה, אין לאבלות זו מקום כלל. ויש לדעת שמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו, לא מוחין בידו, ויכול לעשות כן.
ובשפתי כהן סימן קטן ז' מסיים, שמכל מקום נראה שהולכים בכל דברים אלו אחר המנהג באותו המקום. ובשאלות ותשובות בצל החכמה כתב, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי ולא ראיתי מי שינהג באבלות זו בקרובים שפסולים לעדות, ואפילו מקצת מנהגי אבלות, חוץ מהקרובים שחייבים להתאבל עליהם אבלות גמורה, וכן המהר"ץ חיות בספרו דרכי הוראה פרק ה' כתב, שבזמן הזה נתבטל הדין שכל מי שמתאבלים עליו מתאבלים עמו.
ומנהג רוב בני ארץ ישראל להקל בזה כמובא בספר ילקוט יוסף על אבלות עמוד צה. וכן הוא מנהג ירושלים. וכמה מהאחרונים ציינו שאין זה מובא בגמרא ובפוסקים הראשונים רק באחרונים. ואמנם במקום שאין מנהג ידוע בזה, כן יש להחמיר לנהוג במקצת דברים אבלות בפני המתאבלים, וכפי שהביא הרמ"א בדבריו לאחר שכתב שאין מתאבלים, משכל מקום נהגו כל קרובי המת שפסולים לו לעדות, שמראים קצת אבלות בימי השבעה, בכל מקום לפי הנראה.
העולה מן האמור: היום מקילים בכך ורק נוהגים שמראים קצת אבלות בפניהם כדי לכבדם מפני דרכי שלום. (ואמנם והרבה מקילים אף בזה). ולכן לכתחילה אפ אפשרי הדבר, תכבד את אמה ולא תלך אם הליכה זו לחתונה אם זה יוודע לאמה ויצער אותה על חוסר כבוד כלפיה. ואמנם אם יש אפשרות שתלך ללא שתדע מכך אמה, מסתבר שאין בכך איסור.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].