מצד האמת, בחודש אלול לא היה צריך להתעסק כלל במה שחסר.
הרי בחודש זה מאירות בעולם י"ג מידות הרחמים, שעניינן האהבה העצמית של ה' אלינו, ואזי כל החשבונאות מתבטלת מאליה וכל הפגמים נמחקים. "באור פני מלך – חיים", כאשר המלך מתגלה, מאירים רק חיים של אלוקות, ואין מקום לשום חיסרון.
אלא שמאחר שבאלול המלך יורד ומתלבש בלבושי השדה, והוא בא אלינו למקום שבו אנו עסוקים בעבודת החולין (ולכן ימים אלו אינם נחשבים ימים טובים, כביאורו של אדמו"ר הזקן במשל "המלך בשדה"), את הקרבה המיוחדת בחודש זה עלינו לבטא גם בתיקון ושיפור של מעשינו.
אמנם ישנה התגלות עצמית של הקב"ה, אבל צריכים לא לפספס את ההזדמנות, אם כבר הקב"ה יורד עד אלינו, ומוכן לשמוע את בקשותינו בשמחה רבה ועצומה, צריכים לא לפספס את הזמן וצריכים לתקן את המעשים.
אך צריכים לזכור, כיצד נראה חודש אלול לפי החידוש החסידי:
אומנם המפגש בינינו מתקיים בשדה, במקום החולין, אבל כשהמלך שיורד ומתגלה אלינו שם, הוא מחייך חיוך רחב לכל אחד מאיתנו ("ומראה פנים שוחקות לכולם"). זו ההזדמנות הטובה ביותר לחדש ולגלות קשר של קרבה ושל אהבה.
ואפילו מי שנמנה עם אלו שמקרינים בדרך כלל פנים זעופות, המבטאות מקום פנימי שאינו מרוצה – לא מעצמו, לא מאחרים, ולא מהחיים בכלל – בזמן שהמלך מחייך אליו, לא מתאים להראות פנים זעופות.
בעצם, בכל זמן ובכל עת, הקב"ה נמצא בקשר עצמי עם כל יהודי, והיהודי יכול לפנות אליו בכל עת. אלא שבחודש אלול, זה קרוב אלינו יותר. הקב"ה נמצא יותר בהתגלות.
שהמלך מחייך, זה אומר שהוא אוהב אותנו בלי תנאים, החיוך שלו עוזר לנו לגלות בתוכנו את האהבה והתענוג העצמי, שלא מותנים בשום דבר.
וכפי שאומר הרבי מה"מ (במאמר "אני לדודי" תשכ"ו):
"דענין פנים שוחקות בהנמשל הוא התענוג דלמעלה שבישראל עצמם (שלמעלה מהתענוג שמקיום התורה ומצוות דישראל, ולמעלה גם מהתענוג שמעבודת התשובה) דתענוג זה הוא בהעצמות. וע"י שמראה להם פנים שוחקות... זה מעורר אצלו (כמים הפנים לפנים) התענוג באלקות ועד שהתענוג באלקות הוא עצם התענוג שלו, וזה נותן לו הכח עוד יותר להתגבר על המניעות ועיכובים ולשוב בתשובה שלימה".
אם כן, העבודה של אלול היא הנכונות להתמסר לקשר של אהבה ("אני לדודי"), לוותר על הפנים הזועפות (כלפי עצמנו וכלפי אחרים) ולהיות מוכנים לקבל את החיוך של המלך.
כשהמלך מחייך אלינו ומעורר בנו את מהותנו, "חשבון הנפש" צריך להיות: האם אנו מוכנים לגלות את המהות שלנו?
"להקביל פני המלך" ולהיות קשוב אליו, פירושו גם לגלות את העצמי האמיתי שלנו, שהוא תמיד שלם וטהור, שהרי יהודי במהותו הוא "חלק אלוקה ממעל ממש".
וכך גם ביחס לאחרים: עלינו לגלות כלפיהם יחס של אהבה, לפנות אליהם בחיוך (כמו המלך שמחייך אלינו) ולהביע באוזניהם הערכה, מתוך ידיעה שיש בהם שלמות אלוקית טובה, לא מותנית, ומתוך זה גם אמירת הביקורת (אם יש בה צורך אמיתי) תתקבל, תהא מאירה ותעמיד "על הגובה האמיתי" (כלשון הרבי ב'היום יום').
אחת הבעיות הקשות שלנו היא ההשלכה שאנו משליכים מדרכנו ומהתנהגותנו – על הקב"ה. אם אנו רגילים להפנות כלפי עצמנו וגם כלפי המציאות שסביבנו פנים זועפות, אנו משערים־מדמיינים שכך נוהג גם הקב"ה, שהוא כועס עלינו ומסתכל עלינו בפנים זועפות.
אך בחודש אלול עלינו להפנים שהמלך מחייך אלינו ואוהב אותנו ללא תנאים. החיוך שלו נוסך בנו כוח לגלות את השמחה והתענוג שבתוכנו, להאמין בערך האלוקי ובטוב הטמונים בנו ובזולתנו, ולהתחיל לחייך לעצמנו וגם לסובבים אותנו.
את החיוך של המלך בחודש אלול נוכל להרגיש כשניזכר ונתבונן בחיוך של הרבי, המקבל כל אחד מאיתנו בסבר פנים יפות ומראה לנו פנים שוחקות. הרבי מאמין שיש בנו שלמות עצמית לא מותנית, ומעורר אותנו לחשוף אותה ולהביאה לידי ביטוי גם במעשי היום־יום.
הרבי מורה לנו לזעוק ולדרוש את הגאולה, ובד בבד הוא מדגיש שרק בכוח השמחה הפנימית והאמונה בשלמות העצמית שקיימת בכל אחד, ומתוך חיוך, אפשר להביא גאולה שלמה, גאולה של תענוג ושמחה.
צריכים לזכור את הנקודה הזו, להפנים אותה בתוכנו, למצוא בתוכנו את המקום המחייך והעצמי, שלא מותנה בשום דבר.