בנוגע לחנוכה מצינו ב' עניינים מנוגדים: א. "חנוכה" מלשון "חינוך", שהוא התחלת העבודה. ב. מרוב חיבתן של ישראל, עשה הקב"ה הנס שמצאו פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, שאפשר לא רק את ההתחלה של קיום המצוה, אלא את קיומה בתכלית ההידור, ללא כל היתרים ואפי' המבוססים ע"פ שו"ע. ומכאן מצינו, שבכל הנוגע לקדושה, מיד בתחילה יש לעשות בתכלית ההידור.

ומזה מובנת ההוראה בנוגע לחינוך: יש להעניק לילדים חינוך של יהדות שלימה עם שחר ילדותם. א"א לסמוך ע"ז שכשיגדל הילד, יספרו לו שעליו להילחם ולא להתרשם; אלא צריכים להתחיל עוד בהיותו נער. לכן נאבקו גדולי ישראל על ענין החינוך, ואפי' על פרטים שלא נראים חשובים במיוחד.

כי האדם דומה לעץ, ואם נעשה בו חריץ כשהוא כבר באמצע גדילתו, ובאדם באמצע שנותיו, אזי אין החריץ משפיע כ"כ. כי ארבעים שנה הוא חי ללא פשרות, וכשנכשל ועושה פשרות שנה אחת, השנים הקודמות משפיעות לטובה;

ואילו כשנעשה חריץ בגרעין העומד להינטע, עלול להיות שבגלל חריץ אחד יגדל עץ שכל כולו פגום. שאם מחנכים את הילידים בצעירותם לפשרות, יתכן שיגדלו פגומים ובעלי מום. ואף שישראל שחטא ישראל הוא, הרי בעולם הזה הוא עכור, ואנו צריכים דור יהודי צעיר בעולם הזה, ובכך יוכלו לכבוש את העולם. צריכה להיות ההאבקות על חוט השערה, ללכת עם השיטה שאסור לוותר כלל.