שאלה זו הינה שאלה כללית ועיקרית, ואפשר להסתכל עלי' מכמה וכמה פנים ואופנים. ולהלן נבאר אופן אחד כפי שהוא מובא בשיחתו הקדושה של הרבי – מח"י אלול תשי"א, שם ביאר הרבי את העניין בכיוון אחד, ולהלן נביא את ביאור הדברים כפי שהוא מובא שם.

בתחילה, מבאר הרבי את מהותו של ח"י אלול, שהוא היום שבו "ניתלו המאורות" – כפי שגילה הרבי הריי"צ שח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים: הבעש"ט – מייסד תורת החסידות הכללית, ואדמו"ר הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד.

ובהמשך הדברים, מבאר הרבי, מה הייתה עיקר העובדה של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן ביסוד החסידות: "עיקר העבודה של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ביסוד תורת החסידות היתה (לא בשביל עצמם לבד, אלא) בשביל כל בנ"י:

מהענינים העיקריים בדרך החסידות – שקבעה בתור יסוד (נוסף על הענין דאהבת ה' ואהבת התורה, גם) את הענין דאהבת ישראל ביחס לכל אחד ואחת מישראל, אפילו לפשוט שבפשוטים".

אחת היסודות שחידשה תורת החסידות, הוא האהבת ישראל לכל יהודי ויהודי, אפילו למי שהוא פשוט שבפשוטים, שאין לו שום מעלה שבגינה ניתן לאהוב אותו או לכבד אותו.

מסופר, שלפני ההתגלות של דרך החסידות, הייתה סוג של מחיצה והבדלה שהפסיקה בין יהודים שהינם בני תורה ולמדנים, לבין אנשים פשוטים ועמי הארץ, "ועל זה השקיעו כחות הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, והבאים אחריהם – להסביר, להורות את הדרך ולאפשר שגם פשוט שבפשוטים יוכל להגיע לעליות הכי גבוהות, עליות כאלה שבזמנים שלפני זה היו סבורים ששייכים רק ללמדנים גדולים, וביניהם גופא ליחידי סגולה בלבד".

ומביא שם הרבי את דבריו של האדמו"ר הריי"צ, שכוונת אדמו"ר הזקן הייתה שתורת החסידות לא תהיה שייכת רק לחלק מבני ישראל, או שתהיה שיטה מסויימת אצל בני ישראל, אלא שזה יהיה שייך לכל בני ישראל, "וסוף כל סוף יקויים הדבר, שתורת החסידות תהי' נחלתם של כל בני ישראל שיהיו כולם חסידים".

זוהי הנקודה שרצו להביא הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בתורת החסידות – להביא גם את היהודי הפשוט שבפשוטים לעליות הכי גבוהות שיכולות להיות.

נקודת חילוק זו, היא בעצם יסוד לכללות החילוק בין ההנהגה של גדולי ישראל קודם ההתגלות של תורת החסידות, לבין ההנהגה של דרך החסידות ולאחריה.

קודם שהתגלתה החסידות, היתה דרכם של גדולי ישראל באופן כזה שהם יושבים במקום שלהם, ויהודים באים אליהם לשאול אותם בעניני תורה ולבקש מהם הדרכה בעבודת ה'.

– היו אמנם גדולי ישראל שנהגו גם לנסוע ממקומם, אבל, נסיעתם היתה לתועלת עצמם: לערוך  גלות, "גלות מכפרת", או כדי לידע הנעשה בעולמם של לומדי-תורה, ובכל אופן, לא הביאה נסיעתם תועלת לתיקון מעמדם ומצבם של כל בני ישראל (כולל גם אנשים פשוטים) הנמצאים בהמקומות שנסעו דרכם, ומה גם שבהיותם בנסיעות אלה היו נוהגים להעלים ולהסתיר את זהותם שלא יכירו אותם, ובמצב כזה לא היו יכולים לפעול לתיקון מעמדם ומצבם של בנ"י הנמצאים בהמקומות שנסעו דרכם.

"ועם התגלות דרך החסידות נעשה חידוש כללי בהנהגת גדולי ישראל – להביא את אור התורה אל כל מקומות מושבות בנ"י:

הבעש"ט – הי' מרבה בהליכה ונסיעה ממקום למקום, מעיר לעיר מכפר לכפר ואפילו ממושב למושב,

ולאחריו גם אדמו"ר הזקן – נוסף על כו"כ נסיעות שנסע בעצמו, הרי, גם לשאר המקומות שלא נסע בעצמו, הי' שולח את תלמידיו בתור "משולחים" [שהיו נקראים "שד"רים" או "משפיעים"] שיסעו במקומו – "שלוחו של אדם כמותו" – למקומות אלה,

ובנסיעות אלה (לא היו מעלימים ומסתירים את עצמם, אלא אדרבה) היו מגלים את עצמם בכל עניניהם, כך שהיו מביאים עמהם את אור התורה, "נר מצוה ותורה אור", עד לה"מאור" שבתורה, מה"מרכז" אל כל מקומות מושבות בנ"י – מבלי להמתין שיהודים יבואו אליהם לדרוש אצלם.".

והחילוק בין אופני ההנהגה, שכאשר היהודי צריך לבוא ולבקש ולדרוש, אזי ההשפעה היא רק על אלו שהם מרגישים שיש להם איזה חוסר וצריכים להשלים להם אותם, שזה כבר מורה על רמת שייכות מסוימות, שהוא מוכן לצאת מהמקום שלו ולחפש את המקום שבו הוא ימצא את השלימות שלו. אבל כל אלו שלא מרגישים את החוסר הזה, אין עליהם השפעה.

וחידושה של דרך החסידות – מצד היסוד של אהבת ישראל – שלא המתינו עד שיהודים יבואו, אלא הולכים אליהם לכל המקומות, ומשפיעים עליהם שם.

ויש לנו לומר, על משקל אותם הדברים, שבעינינו אנו רואים, שדרך זו התרחבה במשך הדורות יותר ויותר, עד שבדור הכי אחרון, שמעיינות החסידות מגיעים לכל יהודי ויהודי בעולם. אין יהודי בעולם שלא מרגיש את אורה של החסידות. ובמיוחד ע"י זה שהרבי שולח שלוחים לכל מקום ומקום בעולם, עד לפינה הכי נידחת, שיש בהם יהודים שלא יודעים בכלל על יהדותם, וגם להם משפיעים את האור של תורת החסידות, ומעוררים אותם על דבר ההכנות שצריכות להיות לקראת ביאת המשיח.

ומכל זה, יוצא לנו נקודה נפלאה, שמתוכה אנו רואים חילוק עיקרי בין ההשפעה של השיטות שקודם החסידות לבין שיטת החסידות, שהחסידות פועלת ומשפיעה על כל הקהלים, ועל כל האנשים, אפי' ליהודי הנידח ביותר. וחידוש זה, הוא כמובן חידוש כללי ועיקרי, שכפי הידוע לנו, וכפי המובא, לא היה קודם לכן.