ההלכה בדין זה היא שהמילוי אינו מצטרף לכזית – להתחייב בברכת על המחיה, וצריכים לחשב רק את גוף הדבר.
ואם הוא רוצה לברך את ברכת על המחייה, אלא צריך שיהיה במאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס (כ4 דקות לערך). ואם אין לו כמות של כזית תוך כדי זמן של כדי אכילת פרס יפטור ברכתו האחרונה ממ"נ (ע"י שיאכל כזית מזונות ודבר אחר שברכתו בורא נפשות בוודאי - ויפטרנו).
ואם אין לו דברים אחרים, אזי לכתחילה לא יאכלנו כי אם בתוך הסעודה, בכדי שלא יכנס לספק ברכות (אם ברכתו על המחיה או בורא נפשות) ולא יוכל לברך. וכמו שהוא בעוד כמה וכמה דינים, שאם ישנו ספק לעניין הברכה האחרונה, לא נכנסים כלל לכל הספק, ולא אוכלים את אותו המאכל אלא בתוך זמן הסעודה
[וראה לדוגמא הדין באכילת אורז, שכותב אדה"ז בשולחן ערוך שלו, שמאחרי שיש חילוקי דעות בנוגע לברכתו, הנה הבעל נפש יחמיר על עצמו ולא יאכל את האורז אלא בתוך הסעודה, כדי לא להיכנס לכל הפסיקות הללו]
ובמקורה וטעמה של ההלכה, יש להביא את המובא בדברי הפוסקים, ומתוך זה נוכל להבין את טעם ההלכה ואת פרטיה.
כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו בסדר ברכת הנהנין פרק ג סעיף ב: מין דגן הואיל ונקרא מזון הוא חשוב עיקר לעולם, שאפילו רוב התבשיל דבש או מינים אחרים ומיעוטו מאחד מחמשת המינין, אפילו עיקרו מחמת הדבש או מינים אחרים והדגן אינו אלא להטעימו ולהכשירו הוא נעשה עיקר ומברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג', והוא שיש ממשות הדגן במה שאוכל, אבל אם אין בו אלא טעמו בלבד אינו מברך בורא מיני מזונות. [ולפי דיעה זו המילוי מצטרף לכזית בכדי לברך על המחיה].
וממשיך: ויש אומרים שאין לברך לאחריו מעין ג' על תערובות ה' מיני דגן, אלא אם כן יש בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס. [ולדיעה זו אין המילוי מצטרף, אלא צריך שיהיה מהדגן עצמו כזית בכדי אכילת פרס].
ופסק: ויש לחוש לדבריהם, לאכול עוד כזית שברכתו האחרונה היא על המחיה בודאי, ועוד כזית שברכתו היא בורא נפשות רבות בודאי כמו שנתבאר למעלה (ספ"א).
ואם אין לו ולא אכל כזית לא מהדגן ולא משארי דברים, אזי למרות שבצירוף שניהם יחד ישנו כזית, לא יברך כלל מספק ברכות להקל, ולכן לכתחילה לא יאכלנו שלא בתוך הסעודה. ראה שולחן ערוך הרב סדר ברכת הנהנין פרק א סעיף יט: לפיכך כל דבר שנסתפק בברכתו אם הוא מעין ג' או בורא נפשות רבות ורוצה לאוכלו שלא בתוך הסעודה, יאכל עמו דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו מעין ג' מאותו המין שמסתפק בו, כגון אם מסתפק בתבשיל אם ראוי לברך אחריו על המחיה או בורא נפשות רבות, יאכל מיני מזונות ודבר אחר שברכתו בורא נפשות רבות בוודאי, ויברך על המחיה ובורא נפשות רבות - ופוטר תבשיל זה ממה נפשך.
כלומר, שמביא אדמו"ר הזקן שישנם שני שיטות כלליות לעניין מין הדגן. לשיטה הראשונה, מאחר שמין דגן הוא החשוב, לכן הוא נחשב כעיקר לעולם, ולשיטה זו, אפילו אם רוב התבשיל יהיה דבר שהוא לא מין דגן, כמו דבש או מין אחר, ורק מיעוט ממנו יהיה ממאכל שהוא מין דגן, ולא רק זה, אלא אפילו הדגן שבמאכל הוא רק להטעים ולהכשיר את המאכל והוא לא העיקר ממש [וכמו שמצוי כיום בהרבה מאכלים],
הנה לשיטה זו צריך לברך לפניו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחרונה מעין ג'. ולשיטה זו, אכן המילוי של המאכל יצטרך אליו לכזית.
אך, לפי הדעה השניה, אין המילוי מצטרף לעניין חישוב ברכה אחרונה. ולשיטה זו, צריכים שיהיה כזית דגן ממש כדי שיהיה ברכה אחרונה מעין ג'.
ופסקו של אדמו"ר הזקן, הוא שיש לחוש לדברי הדעה השניה, ובמאכל שיש בו ספק, יאכל מאכל אחר שיש בו כזית לכל הדעות, ועוד כזית שברכתו היא בורא נפשות וודאי, ולא יכניס את עצמו לכל הספק.
וכנ"ל, שאם אין לו מאכל אחר, יאכל את מאכל זה בתוך הסעודה, ולא יכניס עצמו לכל הספיקות הללו.
