הנה, בעצם איסור המלאכה יש לדון בה מכמה וכמה פנים, האם היה זה איסור דאורייתא או איסור דרבנן. כי כידוע הטלטול האסור מדאורייתא הוא רק ברשות הרבים אמיתית. וכידוע בדברי הפוסקים הדיונים הארוכים שבזה כלפי ימינו. ובנוסף לזה הרי כפי שנראה ממכתבך היה זה בשוגג, ומבלי כוונה, שזה פחות חמור ממזיד ובשוגג שקרוב אל המזיד.

אך כמובן וגם פשוט, שבתור יהודים מאמינים, אין אנו שוקלים את העבירות והאיסורים בגלל חומרתם, כמו שדרשו חכמים "אל תהי יושב ושוקל" את שכר המצוות. כי כל יהודי, באמת נוגע לו מה שנגרם על ידו איסור, בין אם זה בשוגג או בין אם זה במזיד.

אך, כידוע ומבואר בספרים יש את הדרך שבה עושים תשובה. ומפורשים הדברים באגרת התשובה לאדמו"ר הזקן, שתשובה עניינה חרטה על העבר וקבלה על העתיד.

וכמו שכותב שם:

"והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות) דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת. וזהו עיקר פי' לשון תשובה לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו לעבדו ולשמור כל מצותיו כמ"ש יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וכו'".

באופן של חרטה על העבר – שעוזב את החטא, ומתחרט על מעשהו, ובקבלה על העתיד – לבל ישוב עוד לכסלה, ולא יעבור עוד על מצוות המלך ח"ו.

אך, צריכים לשים לב, שלפעמים היצר הרע בא בלבוש "חסידי" "יהודי" ומפיל את האדם בעצבות בגלל עבירות שעשה, אע"פ שהוא עשה תשובה. וכל זה בשביל לגרום שהאדם לא יפעל את עבודתו בפועל ממש בקיום התורה והמצוות. ומצד התורה ישנו זמן קבוע שבו צריכים לשוב בתשובה, ולהתחרט על מעשיו, אך לא סתם כך, כי כל המטרה שלשמה העצבות באה באופן סתמי היא לחסר לו בעבודתו.

וכפי שמוסיף ומבאר אדמו"ר הזקן בח"א בתניא, פרק לא, שישנו הבדל עצום בין עצבות למרירות:

"אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול משתיהן"

שהעצבות היא חסרת חיות לגמרי, היינו שאין לו שום תנועה, והוא חסר בכל עבודתו, ואילו המרירות היא עם חיות, עם תנועה, שמביאה את האדם לאחר מכן לתנועה של מעשה בפועל בקיום התורה והמצוות.

ומבאר שם אדה"ז, שיש פעמים שצריכים לעורר את אותה המרירות, אך לעיתים מיוחדים:

"והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחי' נפש הבהמי' ויצה"ר כששולט ח"ו על האדם כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ולכן ארז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"הט והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר..."

והעיקר הוא כמו שממשיך, לבוא אח"כ לשמחה אמיתית ולא להישאר בעצבות:

"ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברי' והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו' אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפי' בקל שבקלים שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחי' גלות וא"כ אדרבה כל מה שאני בתכלי' הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעורי' קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו ית' ומיוחדת עמו בתכלית".

ויש להוסיף לכל זה את דברי הרבי מה"מ, במאמר "מרגלא בפומי דרבא" תשמ"ו,  שעכשיו בדורתינו, לאחרי כל הייסורים, שמבררים מזככים ומרוממים, הרי אין לנו כוח לעניין המרירות, והעיקר כעת היא העבודה בשמחה ובטוב לבב. עיי"ש.

ובנוגע לעצם עניין התיקון על חילול השבת, מובא בכמה וכמה מקומות במכתבי הרבי מה"מ, שצריכים ללמוד את הלכות שבת כתיקון על מה שנעשה, ובמיוחד לגודל העניין של שמירת השבת, וכפי שמביא הרבי במכתבו (חכ"א, אגרת ז'תת)

"ובגודל ערך קדושת השבת, הרי למותר להאריך במפורש בתנ"ך ובדרז"ל, אשר אות היא בין ה' ובינינו, ושמירתה היא ההכרזה וההודעה, אשר ה' ברא את העולם ומלואו והוא מקיימו ומנהיגו בכל עת ובכל רגע, גם עתה, אשר לכן אמרז"ל שהמחלל שבת ועכו"ם שתיהן שקולות כנגד שאר כל מצות התורה".