אנסה לבאר עניין הנוגע לשנת השמיטה, כפי שהוא קשור לפרשה של הזמן האחרון – פרשת בראשית.
פרשת בראשית – כפי שמדגיש הרבי בשיחותיו – היא פרשה כללית, והתוכן המסופר בה נוגע לכללות עבודתו של היהודי בעולם.
אחד מהעניינים המסופרים בה בהרחבה הוא הכישלון האנושי הראשון – חטא אדם וחוה באכילתם מעץ הדעת.
אדם וחוה היו בגן עדן. היה להם הכול ולא חסַר להם מאומה, אבל הנחש 'צייר' להם ציור דמיוני שלפיו אם רק יאכלו מעץ הדעת – יוכלו להגיע למעלות נפלאות: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".
התוצאה העגומה לא איחרה לבוא: שאיפת השלמות הובילה אותם ואת העולם להפך השמחה, למיתה ולעצבות: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
לפעמים האדם מחפש תענוג, שלמות ושמחה, אבל כאשר החיפוש נובע מתוך התרכזות ו'ישות' ולא מתוך 'ביטול' לרצון ה', הרי במקום לעלות ולהתעלות – קורה בדיוק ההפך: הוא נופל לעצבות.
חיפוש שלמות עצמית – שהמרכז שלה הוא 'אני' והמחשבה "מגיע לי יותר" – מביא את האדם לנפילות. ה'ישות' מנתקת את האדם מהבורא, וממילא גם מסביבתו וגם מעצמו. ה'ישות' היא מקור המשברים, והשחרור ממנה הכרחי כי כל עוד אחוזים בה, היא מונעת את ההגעה לשמחה אמיתית.
לפי אחת הדעות עץ הדעת היה גפן, שמפרייה מייצרים יין המשמח לבב אנוש; ואילו המתינו אדם וחוה שלוש שעות בלבד (זמן כניסת השבת) היו יכולים לאכול מהעץ בעשיית קידוש על היין ולהגיע לשלמות של שמחה. ואולם מאחר שהיו מרוכזים בעצמם וברצונות שלהם, לא השכילו להמתין והביאו את העולם למשבר הראשון שלו.
בחסידות מוסבר כי חטא עץ הדעת הוא חטא בכוח הדעת. דעת – כמובא בתניא – היא מלשון התקשרות והתחברות. ובשפה שלנו: ה'דעת' של האדם היא המקום שאיתו הוא מזדהה ואליו הוא מרגיש שייכות.
הנפילה של אדם וחוה שגרמה להם לפעול כנגד רצון ה' נבעה בשורשה מהזדהות לא נכונה שנוצרה בתודעתם. הם הרגישו את עצמם ושכחו את המציאות האמיתית האלוקית, ומתוך זה 'נפלו' לעצבות..
השנה באופן מיוחד צריך להשתדל לעבוד את ה' רק מתוך שמחה וטוב לבב.
ידוע המובא בתניא בפרק הראשון שיסוד העפר של הנפש הבהמית הוא עצלות ועצבות.
בשנה זו – שנת השמיטה - צריך לשבות מעבודת האדמה. פירוש שביתה זו במובנה הרחב: כל מה שקשור לעניין ה'עפר' שבנפש האדם – אינו זה שייך לשנה זו.
העפר הוא אותה תחושה של עצבות, דיכאון. האדם מרגיש חלל ריק, והוא איננו מוצא חיות וטעם בשום דבר, בדומה לאדמה שהיא חסרת חיות וטעם.
בשנה זו צריך לתת לאדמה לנוח... לא לתת ליסוד העפר שבתוכנו להיות 'פעיל'... יש לעשות מאמצים גדולים להשתחרר מהעצבות והדיכאון של הנפש הבהמית.
גם עבודת העפר שבקדושה שהיא החשבון נפש והביטוש פנימי, אינה שייכת כל כך בשנה זו.
אמנם כשם שהגרעין נרקב באדמה וצומח צמיחה חדשה, כך אחרי המשבר והכאב צומח משהו חדש. זו השמחה הבאה אחר העצב, שהיא נעלית יותר כ'יתרון האור מן החושך'. אך בשנת השמיטה, הקב"ה מצווה אותנו לשבות מעבודת האדמה.
בפן הנפשי בעבודת ה', הפירוש הוא שאפשר להגיע לצמיחה, עלייה ושמחה גם בלי שיקדמו להן משברים. המשבר איננו שלב הכרחי בדרך אל הצמיחה. בשנה זו הקב"ה מברך אותנו, שנצליח להתעלות ולא נידרש לצורך כך להתמודדות עם יסוד העפר או לעבודה קשה אחרת.
מבחינה זו שנת השמיטה דומה לשבת: השבת אינה זמן לתעניות ותחנונים אלא זמן של דבקות ועלייה, והברכה מגיעה מלמעלה, בזכות יום השבת עצמו: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" – השבת אינה זמן לזעוק ולהתפלל על החולה, אך הרפואה קרובה לבוא, בזכות סגולתו של יום השבת עצמו, גם ללא התפילות 'מלמטה למעלה'.
עיקרון זה נכון לא רק בשנת השמיטה, אלא גם בכללות התקופה והזמן שבהם אנו נמצאים, ערב האלף השביעי – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
וכפי שקובע ברורות הרבי במאמר ד"ה מרגלא בפומיה תשמ"ו, לגבי ההבדל בין עבודת התשובה שאפיינה את הדורות שעברו לעבודת התשובה הראויה בימינו: בעבר, התאפיינה עבודת התשובה בבכיות ובמרירות, אך בדורותינו אחרי כל הבירור והזיכוך בהשפעת הייסורים הרבים, "אין לנו כוח לענין המרירות".
והרבי מוסיף שם: "ע"פ המבואר באגרת התשובה... שענין תשובה תתאה מתוך מרירות הוא פעם אחת בשבוע לפני יום השבת, והיינו בליל שישי, והרי אנו עומדים כעת באלף השישי קרוב לסופו, והיינו קרוב לסוף היום השישי, לא רק ביום השישי (לא ליל שישי) אלא ביום זה עצמו קרוב לסיומו, קרוב ליום השבת, א"כ פשיטא שהעבודה בזמן זה היא מתוך שמחה דתשובה עילאה..."
אם כן, בתקופתנו בכלל, ערב הגאולה, אנו כבר טועמים מעבודת ה'שבת' שהיא מתוך שמחה וטוב לבב.
כשצריכים בשבת בראשית 'להיעמד' נכון לכל השנה כולה, צריך להזכיר לעצמנו, לכל לראש, איפה ה'אני' האמיתי שלנו צריך להיות מונח, איפה התענוג שלנו באמת צריך להתבטא.
האם הוא יתגלה ב"אתה בחרתנו" – הנתיב שבו צעדנו בחודש המושבע בכול, או חלילה באתרי החדשות למיניהם ושאר ענייני העולם.
האם נהיה בתחושת עצבות ודאגה, או שניגש לפעול את שליחותנו בעולם מתוך 'מארש' של ניצחון, ושמחה וטוב לבב.
נעמיד את עצמנו נכון, באופן גאולתי ומשוחרר מכל ה'לבושים' שאינם כדבעי, כפי הראוי לזמן הגאולה, וזה ישפיע בוודאי על כל השנה כולה.