לרא"ש מותר לאכול את כל התערובת יחד כיון שהכל נהפך להיתר:
הרא"ש כתב לגבי תערובת יבש ביבש מין במינו, שאם יש רוב היתר – מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות יחד אף על פי שבודאי אוכל איסור, וכן מותר לבשלן יחד. להבנת הרא"ש: הביטול בתערובת יבש ביבש אינו מפני שאנו מקילים מחמת הספק בכל חתיכה שאדם מוציא מהתערובת ואוכל, אלא הביטול בזה הוא כמו גזירת הכתוב ("אחרי רבים להטות"), ולכן כאשר האיסור מתערב ברוב היתר הוא נהפך להיות היתר ממש.
לרשב"א אין לאכול את כל התערובת יחד:
אבל הרשב"א הצריך לאכול את החתיכות שבתערובת אחת אחת. לדבריו הקילו בתערובת יבש ביבש לפי שכל חתיכה עומדת בעצמה והאדם אוכל כל חתיכה בפני עצמה, וכיון שמן התורה יש דין ביטול ברוב – כשאוכל חתיכה אחת אנו תולים שזוהי חתיכה של היתר, וכך בכל חתיכה וחתיכה, ואפילו בחתיכה האחרונה אנו אומרים שהאיסור כבר נאכל קודם וזו חתיכה של היתר. משום כך סובר הרשב"א שאין לאכול את כל החתיכות יחד וכן אין לבשלן יחד. להבנת הרשב"א האיסור אינו נהפך להיתר ממש.
לתוספות צריך ששני אנשים יאכלו את התערובת:
תוספות הוסיפו להחמיר שאדם אחד לא יאכל את כל התערובת (אפילו שאינה אוכל כולה ביחד), אלא שני אנשים שונים יאכלוה.
לרש"י צריך להשליך חתיכה אחת:
ורש"י הצריך להשליך חתיכה אחת מהתערובת (כנגד האיסור שבתערובת).
נחלקו האם חמץ בפסח שהתערב יבש ביבש בטל ברוב:
הטור כתב שאפילו אם האיסור הוא איסור הנאה כגון חמץ בפסח – בטל ברוב, כיון שהוא יבש ביבש. ויש חולקים ואוסרים (עד כאן מהטור). לכאורה נראה שהאוסרים סוברים שאיסור הנאה חמור יותר מאיסור אכילה לעניין שאינו בטל ברוב בתערובת יבש ביבש, אך למעשה אין זה נכון. המחלוקת שהביא הטור מבוארת ביותר הרחבה בהלכות פסח , ועל מנת להבין כראוי את דברי הטור נסכם את המבואר שם, כדלקמן.
לרא"ש חמץ בפסח שהתערב יבש ביבש בטל ברוב:
הרא"ש כתב שחכמים החמירו לאסור תערובת של כל שהוא חמץ רק בתערובת לח בלח שבשאר איסורים נאסרת בנתינת טעם, אבל בתערובת יבש ביבש שבשאר איסורים הולכים אחר הרוב – הוא הדין לחמץ בפסח ושאר איסורי הנאה שבטלים ברוב.
לרוב הפוסקים חמץ אוסר בכל שהוא אפילו יבש ביבש:
אבל מהרי"ף וראשונים נוספים עולה שחכמים גזרו על כל תערובת חמץ (אפילו יבש ביבש) שנאסרת בכל שהוא. וכן פסקו השו"ע והאחרונים בהלכות פסח.
שני ביאורים בשיטת הרי"ף ורוב הפוסקים:
הבית יוסף הביא שתי אפשרויות לביאור שיטת הרי"ף: א משום שחמץ נחשב דבר שיש לו מתירין. ב החילוק בין לח ליבש הוא רק באיסורים שאוסרים בנתינת טעם, אבל איסורים שאוסרים אף ביותר מששים כגון במאה (תרומה) או במאתים (ערלה וכלאי הכרם) או בכל שהוא – אין בהם חילוק בין לח ליבש, שהרי לא אסרום מחמת טעמם בלבד אלא מחמת חומר שהחמירו באיסורים אלו.
העיקר להלכה כביאור השני:
האחרונים (מגן אברהם, אדמו"ר הזקן משנ"ב ועוד) נקטו כטעם השני של הבית יוסף, כיון שלהבנתם חמץ בפסח אינו נחשב דבר שיש לו מתירין.
החומרא באיסורים שאינם בטלים בששים היא גם בתערובת יבשה:
לפי זה, כל איסור שביטולו ביותר מששים (או שאינו בטל כלל) – אין בו חילוק בין לח ליבש, כגון ערלה שהתערבה בהיתר יבש ביבש – אינה בטילה ברוב. וכן הובא להלכה בחזון איש ובילקוט יוסף שערלה שהתערבה בהיתר שהוא ממינה בטילה ב-60, ואם התערבה בהיתר שאינו מינה בטילה ב-200.
אין הבדל בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה בענין ביטול ברוב:
בכל אופן, הכל מודים שאין חילוק עקרוני בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, אלא החילוק הוא בין איסורים הבטלים בששים (אפילו איסורי הנאה כבשר בחלב) לאיסורים שאינם בטלים בששים.
ועל פי כל האמור לעיל מובן, שתערובת של תפוח אחד אסור עם שני תפוחים של היתר היא תערובת יבש ביבש מין במינו, שהאיסור בטל ברוב. כך בכל האיסורים הרגילים שיש בהם דין של ביטול ב-60, אבל באיסורים שאין בהם דין של ביטול ב-60, כמו ערלה שהחמירו בה שבטילה רק ב-200 – אפילו שמדובר על תערובת יבש ביבש מין במינו האיסור אינו בטל ברוב, ולכן שלושת התפוחים אסורים.