כדי להבין את המענה לשאלתך, נצטרך לצלול לעומקה של תופעה. לראות מהו הכעס.
כעס הוא תגובה, האדם אומר לעצמו: "פגעו בי אז אני כועס", "לא מקשיבים לי, זה פוגע בי, אז אני כועס." "מזלזלים בי זה פגע בי אז אני כועס",
כעס זה גבורה, קו שמאל, גבורה זה מניעת שפע זה, לחסום לעצור. זה כמו אש ששורפת, שורפת את השני ושורפת גם את עצמך. אני מוציא אש בגלל שמישהו הכעיס אותו. אני מחפש כיצד אני יכול לפגוע בו גם.
וכדי לתקן את הדבר, צריכים ללכת לשורשו, לראות מהי התופעה הבלתי רצוייה בו, וכיצד ניתן לנווט אותה למקום חיובי.
כעס זה תגובה רגשית פגוע, וזה אותו מקום שעכשיו אני פועל בצורה שלא רציתי לפעול, כשאדם כועס הוא אומר דברים תוהיים .וכמו שאומרים חכמינו זכרונם לברכה, על משה רבינו ע"ה "בא לכלל כעס בא לכלל טעות".
כעס זה רגש שמשתלט על השכל, הרגש מתקשר עם השכל ואומר לו, הוא פגע אותי אני יהרוס אותו, זה רגש של תגובה הרסנית להרוס את מי שפגע בי. אני מנסה להגיד מילים שיהרסו את השני בחוויה שלו, יש משהו עמוק בחוויה הזו שכולה הרס. אני עסוק בכל החוויה כדי לשבור, כדי למוטט.
חכמינו מלמדים אותנו, שאם אדם כועס, הוא בעצם הורס גם את עצמו. אי אפשר לחיות בצורה טובה שנמצאים בכעסים.
ולאדם שישאל, האם כשכועסים עלי ללא צדק אני צריכה לכעוס בחזרה?
לזה צריכים לדעת, שבאמת, האדם הכועס הוא לא אדם חזק. אמנם התגובה שלו חזקה, אבל הוא חלש, מי שכועס הוא חלש בגלל שהוא רגיש.
ע"ד משל זה דומה לאדם שנמצא בלי עור, או שהוא נמצא עם עור חשוף, כולו פצוע, כל נגיעה שנוגעים בו היא גורמת לו לצרחות איומות.
הוא כל כך רגיש, כל כך כואב לו, שהוא מתפרץ בצורה איומה. אמנם באופן כללי רגישות היא לא דבר כ"כ רע, אבל כאן היא נמצאת במקום לא מתוקן. כי הרגישות כאן היא רגישות מוגזמת.
בדרך כלל, אם נוגעים למישהו ברגל הוא לא צורח ומשתגע, זה שהוא צורח, זה אומר שיש לו פצע, יש לו חולשה.
החולשה של הכעס זה כמו להיות אדם ללא עור, בניגוד לזה זה כמו אדם שאומרים שיש לו עור של פיל, הוא לא נפגע. יש לו הגנה תמידית, שגורמת לו לא להיפגע.
לאחרי ההקדמה בקצרה, מה מביא את האדם לכעס, וכיצד הכעס מגיע ממקום של תוהו וחולשה. נוכל להגיע לפתרון – כיצד אפשר לטפל בכעס.
הדבר הראשון שצריכים לעשות הוא לחזק את האמון באדם. שהוא לא יהיה נחות. שהוא יאמין בעצמו. אדם חזק, שיש לו את עצמו, הוא לא צריך לפגוע בשני ולגרום שהשני יהיה יותר נחות. צריכים לחזק אצל האדם את ההיסמכות על עצמו, הביטחון בעצמו, ושלא יצטרך את התלות באדם השני.
ושהאדם מחזק ומעצים את עצמו, אזי הוא נהיה פחות רגיש. יש לו כבר הגנה משל עצמו. ובמשל הנ"ל של הפצע הפתוח שמלווה את האדם, הנה אדם זה הוא כבר עם תחבושות וכיסויים, שגורמים לו שיוכל להתקשר עם הסביבה בצורה טובה, ללא הפרעות. הוא כבר לא רגיש כמו בעבר.
ולסיום, נביא את דברי המשנה "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". יש יצר של תאוות, שרוצה שתעשה כך ותעשה כך;
אך ישנו יצר של גבורות, שזה הכעס. הוא הורס כל חלקה טובה. באה המשנה ואומרת, שהגיבור האמיתי הוא זה שהוא לא נותן לכעס שלו להתבטאות.
הוא מצליח להחליש אותו כי הוא בעצמו חזק. הוא שם לעצמו חומת מגן שלא תיתן לכעס לצאת החוצה.
וכדברי שלמה המלך "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" כי הגיבור האמיתי הוא דווקא זה שמושל בתאוות הכעסים שלו. הוא מאמין בעצמו שהוא חזק וגיבור, אי אפשר להחליש אותו.
וכל זה מגיע מתוך האמונה של האדם, שאף אחד בעולם לא יכול לפגוע בו. יש בו משהו עצמי, ששום דבר בעולם לא יוכל לשנות אותו.
בעז"ה מחומר זה תוכל לקחת את הכוחות להסתדר עם הכעסים, לראות כיצד חוסמים ובולמים אותם, והעיקר שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומייד ממש.
