"את העולם נתן בליבם" – העולם הפנימי של האדם נע על פי הרגשות המפעמים בליבו: כשהוא אוהב משהו הוא נמשך אליו, כשהוא מפחד – הוא נסוג; כשהוא שמח – הוא פועל מתוך התלהבות, וכשהוא עצוב – הוא מרגיש עצור וחסר כוח לנוע.

אחת התכונות העיקריות של הרגש היא יכולתו למלא את האדם ולתפוס את כל המרחב הפנימי שבתוכו. כשאדם כועס או פגוע הוא עלול שלא לראות שום דבר חוץ מתחושת הפגיעה או הכעס; לעומת זאת, כשהוא שמח, כל העולם והמציאות שסביבו נצבעים בצבעים של שמחה ואהבה.

זו הסיבה שחכמים אומרים "אל תרצה אדם בשעת כעסו" – כשהוא כועס, ההתפרצות הרגשית החזקה שהוא נתון בה, תופסת את כל המרחב הפנימי שלו ואינה מאפשרת לו לשמוע דברי ריצוי. רק כשעובר מעט זמן, הוא מסוגל להתבונן במציאות גם מזווית ראייה אחרת ולראות צדדים נוספים.

העבודה של כל אחד ואחד בתוכו הוא לברר את המידות של האדם, הרגשות זקוקים ל'עבודה' – היינו 'עיבוד' פנימי וזיכוך.

כיצד מזככים ומתקנים את המידות? הרבי מתייחס לשאלה זו ב"היום יום" (י' באייר), ומביא שם מדברי הצמח צדק שהביא דברים שאמר אדמו"ר הזקן בשם המגיד: "'וספרתם' – הוא מלשון ספירות ובהירות. 'וספרתם לכם' – צריכים לעשות שיהיה ה'לכם' בהיר. וישען כ"ק אבי אדוני זקני מורי ורבי על זרועות קדשו וישורר את הניגון של ד' בבות בדבקות גדולה. אחר כך הגביה את ראשו הקדוש ויאמר – בניגון של שאלה: 'ובמה מספרים את ה'לכם'?' ותוך כדי דיבור אמר – בניגון של תשובה: 'בשבע שבתות תמימות, בבירור שבע המדות, שכל מדה ומדה תהיה כלולה משבע, ושבע המדות עצמם יהיו שבע שבתות, דשבת אינה צריכה בירור'".

הנקודה הראשונה באותו בירור, המודגשת ב"היום־יום" האמור, היא שסגולתן של המידות היא היכולת שלהן להתכלל יחד באופן שכל מידה מוצאת בתוכה גם את המידה האחרות.

המידות ללא הבירור מתבטאות בעוצמה ובתוקף: כל מידה מרגישה את מציאותה בתוקף ומנסה למלא את החלל כולו מבלי לתת מקום לשום מידה האחרת.

תיקון המידות וזיכוכן נעשים באמצעות "החלשתן". המידה ה"מוחלשת" מסוגלת "לסבול" גם את המידה האחרת, ההופכית לה, ולתת לה מקום.

להבנת התהליך אפשר להסתייע במשל מתחום יחסי אנוש: המידה התקיפה כמוה כאדם שמידותיו תקיפות. אדם כזה חושב שהכול צריך להתנהל על פי רצונו. אם לטעמו זולתו מתפלל מהר מדי הוא מעיר לו..., ואם לאט מדי – גם אז הוא גם מעיר לו... כי זה לא על פי רצונו.

העבודה של בירור המידות עניינה שכל מידה "תכבד" את המידה האחרת ותאפשר לה להתגלות ולפעול.

הכלים שבעזרתם נעשה בירור המידות הם השכל והחוכמה, וכביטוי המובא בחסידות – "בחוכמה אתברירו". הבירור נעשה על ידי השכל. שיפוט רגשי הוא מטבעו קיצוני מאוד, אבל אם מאפשרים לאור השכלי להיכנס, הוא מסייע לראות את התמונה השלמה ושאר פרטי המציאות, ואזי מתאפשר לראות שיש גם צד נוסף לעניין, ולא הכול צבוע בגוון אחד בלבד.

כאשר השכל מאיר, מתעוררת הבנה שיש מקום למידות ולרגשות שונים להתקיים ולפעול בעת ובעונה אחת. הבנה זו תורמת להסתכלות אובייקטיבית, הרואה את המכלול ומאפשרת לזהות ולהבין שבכל מידה אמיתית ישנן כל המידות. חתירת השכל למצוא טעם וסברה שכלית לכל דבר, לחלק ולפרט כל מידה לפרטיה ולבררם, מאירה את ההבנה שבתוך מידת החסד יכולה להתגלות הגבורה, ובתוך הגבורה יתגלה החסד.

כך גם ביחסי אנוש: בעיית חוסר האחדות והמחלוקת היא בעיה שורשית שמקורה ב'ישות', והיא שגורמת להופעת המידות הלא טובות והלא מאוזנות. חוסר היכולת לתת מקום לזולת, לדעותיו, לסגנונו ולרגשותיו, מביא למשברים וריחוק בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ולמרבה הצער, לפעמים גם בין חסידים.

העבודה של בירור המידות ותיקונן בתוכנו  קשורה באופן ישיר ליכולת שלנו לראות את מקומו ומעלותיו של האחר ולכבד אותו ואת דעותיו אפילו הן שונות מדעותינו, ואפילו ללמוד ולקבל ממנו.

היכולת לנהוג כך תתפתח אם כל אחד מאיתנו יהיה מסוגל למצוא את רעהו בתוכו.

בני אדם שונים זה מזה: יש אדם הנוטה יותר למידת החסד, ויש – למידת הגבורה וכו'. השוני ביניהם לכאורה מונע מהם להסתדר יחד. אך היכולת השכלית להכיר ולמצוא בתוכנו גם את המידה ההפוכה, מאפשרת לנו לזהות ולהעריך גם מידה שאינה מבטאת את הטבע הבסיסי שלנו, ומתוך כך להעריך ולכבד מישהו אחר, שאצלו מידה זו מתבטאת במידה רבה יותר.

נקודה נוספת המודגשת ב"היום־יום" האמור, היא שבירור המידות יבוא מתוך עשייתן ל'שבע שבתות'.

השבת עניינה תענוג ומנוחה. כשאדם שומע שהוא צריך לעשות עבודה ושינוי, יש שהדבר מעורר בו מתח ולחץ, ופעולות שנעשות מתוך מתח ולחץ, מצליחות בדרך כלל פחות מפעולות הנעשות מתוך רוגע.

העבודה על המידות וזיכוכן צריכה להיעשות מתוך מקום של 'שבת', היינו – מנוחה ותענוג. כדי להשיג מצב זה עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו שבסופו של דבר הקב"ה הוא שמנהל את העולם, והוא נותן את הכוחות, ובוודאי יסייע לנו למלא את חובתנו מתוך שמחה ותענוג.

הזיכוך עצמו עניינו להאיר את הפן של "לכם" – ההפך מבהירות הוא חושך ועכירות. החוויה הטבעית של הרגש יכולה להיות גסה וחשוכה. להאיר את המידות פירושו להכניס בהן את הממד הפנימי של רוגע, ומתוך כך להביא את עצמנו לעולם של שלמות ומנוחה, עולם של גאולה פרטית וכללית.