כל הענינים נקנים ע"י לימוד. כדי לפתור בעייה, צריכים ללמוד ולדעת מהי הדרך הנכונה שבה צריכים ללכת, מהו המצב המתוקן, ולפי זה נוכל להבין כיצד לתקן את המצב התוהי.
להלן אבאר בקצרה את מקומה של האישה בבית, ועד כמה חשוב ונצרך שהיא תהיה רגועה ושמחה, ע"פ המקורות, ומתוך החומר הזה ניתן יהיה להוציא שינוי בדפוס החשיבה.
אחד היסודות החשובים לחיים נכונים בכלל ובבית היהודי החסידי בפרט הוא השמחה. השמחה בבית תלויה במידה רבה במצב רוחה של האישה, עקרת הבית, ומושפעת ממנו.
וכפי שכותב הרבי באחד ממכתביו (אג"ק חי"ז עמ' ו'קמו): "וכבר ידוע הוראת תורתנו תורת חיים, אשר על האדם להיות בשמחה ובטוב לבב... ובמכל שכן שצריך להיות כן בהנוגע לאשה עקרת הבית, וכנראה במוחש שמצב הרוח בבית תלוי במצב רוח האשה, ואין הברכה שורה אלא מתוך שמחה, וכיון שנצטוינו על זה בודאי שאפשר הדבר..".
השמחה של האישה מקרינה על כל הבית, ובכלל זה על הילדים, בבחינת "אם הבנים – שמחה", ויוצרת אצלם מצע טוב ובריא לצמיחה וגדילה.
השמחה לא תמיד באה מאליה. אדרבה, החטא והגלות גורמים לא פעם ש"בעצב תלדי בנים..." הופך להיות המצב הטבעי, וכדי להגיע לשמחה נדרשים מאמץ ועבודה.
בעומק יותר, השמחה של האם לא מובנת מאליה משום קונפליקט מובנה הקיים על פי רוב בתכונת האישה.
כידוע, האיש והאישה (זכר ונקבה) הם בחינת משפיע ומקבל. מאחר שהאישה היא ה'מקבל', היא מושפעת רבות ממה שהיא מקבלת מסביבתה, ובמיוחד מבני ביתה – הבעל וגם הילדים.
כאשר האישה מרגישה שעוזרים לה, נותנים לה ומכבדים אותה, קל לה יותר לשמוח. במקרים שבהם היא מרגישה שלא עוזרים לה מספיק בבית או לא מעריכים את ההשקעה שלה בילדים וכדומה, קלה ומהירה הדרך ליפול בעצבות.
הרצון והצורך של האישה בקבלה לגיטימיים, ודווקא משום כך עלולה ליפול לעצבות, תסכולים ומרמור, כאשר חשה חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון ממעשיה בבית – מהתנהגות הילדים, ממידת הארגון של הבית ועוד.
ישנו ביטוי המובא בחסידות ששורש הדינים הוא בבינה. ביחסי ההורים עם הילדים, האב והאם נמשלים (כמובא בתניא פרק ג') לחוכמה ובינה. ה'דינים' שיכולים להופיע בצורה של תסכולים ומרמור, מתחילים פעמים רבות כאשר האם (שהיא כנגד הבינה) מרגישה שעשייתה בבית אינה זוכה להערכה, והיא עצמה אינה מקבלת את תשומת הלב הראויה.
הרגשה זו עלולה לגרום לאשה להרבות בתלונות כלפי בני המשפחה, והדבר יוצר אווירה לא נעימה בבית.
האתגר שהאימהות נקראת להתמודד עימו הוא להתגבר על אותן מחשבות, על דאגת היתר ועל המקום הלא מרוצה, ולתרגל מחשבות המבטאות סיפוק ונחת מהילדים.
לדוגמה: גם כאשר העזרה של הילדים אינה במידה הראויה לדעתה, עליה להתאמץ ולראות את הדברים שעשו, ולשבח ולהדגיש את תרומתם והשתתפותם בעשייה בבית. השדר החיובי מפיח שמחה בבית.
כשהאם מעצימה בתוכה את המקום המרוצה והשמח, היא מעניקה לילדיה את הדמות האימהית הבריאה. לעומת זאת, כשהיא ביקורתית, לא מרוצה, דאגנית מדי וכדומה, השימוש שהיא עושה במקום הטבעי שלה כ'מקבל' שגוי: במקום להשתמש בו כדי להגיע להתמלאות מהמציאות, היא מדגישה את החסר.
כלי חינוכי חשוב ונוסף שקיים בהדגשה אצל האם (שהיא בחינת 'מקבל') הוא היכולת להקשיב לילדים.
בחסידות מובא שהבינה עניינה שמיעה (ואילו החוכמה עניינה ראייה). מכאן ניתן ללמוד שהתפקיד האימהי כולל בתוכו את יכולת ההקשבה והשמיעה, וכפי שרואים במוחש שהורות בריאה היא כזו שהילדים רצים ומספרים להורים, ובפרט לאימם, את חוויותיהם ורגשותיהם.
כשהאם מקשיבה לילדים שלה, מעודדת אותם לשתף ולספר, מכילה אותם ואת המאורעות שהם מספרים לה, היא מפתחת אצלם את המקום המכיל והמקבל של המציאות, וחוקקת בנשמתם רגשות חיוביים וחמים לעצמם ולערכים היהודיים והחסידיים שעליהם הבית מושתת.
וכפי שכותב הרבי: "האשה נושאת באחריות לבית, שיהיו בו חום ואור פנימי יהודי... נוסף לכך ניחנה האשה במדה רבה של רגש ולבביות, לפיכך מסוגלת היא לעורר ולגלות את הרגשות הפנימיים הטבועים מלידה – אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל...". (הובא בלקו"ש ח"ז עמ' 339).
אחת מתכונות האישה־האם (מתוקף היותה ה'בינה') היא יכולתה לשים לב לפרטים הקטנים ולהשקיע בטיפול בהם ובפיתוחם.
האם היא שמבחינה בדקויות, ברמזים קלים ובמה שקורה בין השיטין. היא שמה לב לדברים שנעלמים מעיניהם של אחרים. ליכולת זו יש מעלות רבות, אך היא עלולה גם לעורר קושי, שכן ייתכן שההבחנה בפרטים תגרור בעקבותיה התעסקות יתר בהם עד כדי שכחת הנקודה העיקרית של הבית - השמחה והאווירה טובה של יראת שמיים.
זהו אתגר אימהי נוסף: לשים לב שהירידה לפרטים הקטנים לא תיצור עומס בניהול הבית והמשפחה ועומס נפשי של מטלות, שיביאו לתחושה של חוסר סיפוק ושמחה.
חז"ל אומרים: "האישה מכרת באורחים יותר מהאיש". כלומר, יש לה טביעת עין לזהות נכונה את טיבו של המתארח לפי פרטים קטנים שהיא מזהה בו ובהתנהגותו, יותר מהבעל הנוטה לתת אמון בכל אורח.
מובן שלא מדובר רק באורח כפשוטו, אלא על כל מה שנכנס לבית באופן כללי ורוצה 'להתארח' אצלנו: הדברים שהילדים מביאים איתם מהחוץ אל הבית, הדיבורים שהילדים מדברים, מצב הרוח שבו הם חזרו מהגן או מבית הספר וכן הלאה.
ההתמקדות של האישה בפרטים עלולה לגרום לה להילחץ כאשר המציאות לא תמיד שלמה על כל פרטיה, ובפרט כאשר ישנן 'הפתעות' שלא תכננה. הפתגם העממי אומר: "אורח מכניס אורח ובעל הבית בורח..." – כשיש יותר מדי אורחים, ובמיוחד שהגיעו מבלי שהזמינו אותם, בעל הבית מתחיל להרגיש דוחק ומצר בביתו עד שהוא בורח.
האורחים לענייננו אינם כפשוטם דווקא, אלא מצבים "בלתי קרואים", העלולים ליצור תחושה מעיקה, בעיקר אצל האישה, עקרת הבית, שמקפידה גם על הפרטים הקטנים, ולפעמים, כשאינם לשביעות רצונה – הם מעוררים בה תסכול. במקרים אלו ניצב לפתחה אתגר אימהי נוסף: להיות מסוגלת להגיב נכון ולהקרין אווירה של רוגע ושמחה בבית, גם במצבים בלתי צפויים.
הייתי ממליץ ללמוד את תוכן התשובה יחד עם האשה (כמובן בלי להזכיר ששאלת אותנו), ובעז"ה זה יפעל עליה להיות יותר רגועה, יותר שמחה ומאושרת