ישנם זמנים שמטבעם מעוררים לחץ, קושי ומתח בבית יותר מזמנים אחרים כמו ערבי שבתות, ועל דרך זה בימי ההכנות לפסח. המתח והלחץ עלולים  להשפיע על מהלך החיים והאווירה בבית (והשנה במיוחד בהשפעת הקורונה), ואף לפעמים להטחת אשמות הדדית.

בזמן זה מתעוררים לעיתים גם קונפליקטים בין בני הזוג בעניינים הקשורים למידת השותפות והעזרה לקראת החג: ניקיון הבית וסידורו, עריכת קניות ועוד.

כדי להתמודד נכונה עם קונפליקטים מסוג יש להיזכר במהות של השותפות והקשר הזוגי. "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם". כאשר כל אחד מבני הזוג מוכן להיות במקום של עבודה וזיכוך, הבית הופך להיות כבית מקדש, לעומת זאת אם "לא זכו – אש אוכלתם" – זו האש של התסכולים, המרירות והכעסים.

יסוד חשוב בחיי הבית היהודי הוא מתן כבוד הדדי בין בני הזוג. וכלשון הרמב"ם "יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו... וכן צוו על האישה שתהה מכבדת את בעלה ביותר מדאי..."

כבוד הוא ביטוי של נתינת מקום לזולת והערכה כלפיו. ההפך מכבוד הוא זלזול, היינו שלילת המקום והערך של האחר. אם לדוגמה הבעל מזלזל בפעולות ובעשייה של אשתו בבית וחושב לעצמו: "נו, מה היא כבר עושה? מבשלת, מנקה..." וכדומה, או אם האישה מהרהרת בליבה: "למה הוא לא משתכר די הצורך? למה הוא לא קם מוקדם? מה בכלל שווה לימוד תורה שלו?!" וכדומה, הם בעצם לא נותנים מקום זה לזה. הם לא מכבדים.

ייתכן שהגישה של כל אחד מהם בעניין ההתנהלות בבית והתפקוד בו תהיה שונה מגישתו של רעהו. לגיטימי בהחלט לדון בהבדלים ולתאם יחד ציפיות, אבל כל שיחה ודיון כאלה צריכים להיעשות מתוך כבוד הדדי ובזהירות רבה מהבעת זלזול.

הערכה וכבוד מאפשרים התפתחות והעצמת רגש ואהבה. לעומת זאת, זלזול מקטין את הזולת ומוחק את מקומו או תפקודו, וממילא גם האהבה נחלשת. עלינו להפנות את תשומת ליבנו אל הטוב של הזולת, למקד את ראייתו במעלותיו ולהפחית את החשיבות של החסרונות ואפילו להתאמץ להתעלם מהם.

כידוע, הקב"ה ברא את האיש והאישה שונים זה מזה: הם נבדלים זה מזה במבנה גופם, בדרך החשיבה השכלית, בהרגשותיהם ובמידת הרגישות שלהם, וגם בהתאמה לתפקידים מעשיים. יש מלאכת נשים ויש מלאכת גברים.

חלק מהקושי בעבודת הפרך במצרים נבע מהעובדה שהטילו על הגברים לעשות מלאכת נשים, ועל הנשים – מלאכת גברים. לכאורה, לגברים יכולה הייתה להיות הקלה דווקא, ובכל זאת בעבורם – היא הייתה עבודת פרך, משום שלא התאימה להם. גם על הנשים קשתה העבודה הגברית. עבודה שאינה מתאימה לאופי האדם – ביצועהּ גורם לקושי.

וכך גם בעבודות הבית בכלל ובהכנות לפסח בפרט: האיש צריך לדעת שגם אם נראה לו שהדברים שהאישה עושה פשוטים וקלים, אלו תפקידים שהיא יכולה לעשות אותם טוב ממנו. הוא צריך להעריך אותה על תפקודה זה. ועל דרך זה גם האישה צריכה להבין ולראות את הייחודיות בתפקידי הגבר ולהעריך אותו על עשייתו למען המשפחה.

נקודה נוספת העולה מזה: כאשר האיש או האישה טוענים שתפקיד מסוים בבית לא מתאים להם והם היו מעדיפים לקבל עליהם תפקיד אחר, יש להתחשב ברצונם ובהרגשתם ולא לכפות עליהם לבצע משימה שלתחושתם מכבידה עליהם. התחושות האלה לגיטימיות ויש לכבדן.

לפעמים לאחד מבני הבית יש קושי אישי למלא תפקיד מסוים בבית בגלל חוויה קשה שחווה בבית הוריו וקשורה באותו תפקיד, לדוגמה: אֵם הכריחה את בתה למלא תפקיד מסוים בבית והבת נאלצה לבצעו בשל הלחץ שאימה הפעילה עליה. חוויה כזאת עלולה הייתה ליצור אצל הבת דחייה פנימית כלפי אותה המשימה (אפילו בחלוף השנים) וכדומה. לפעמים אפשר לפנות לעזרה חיצונית כדי לנסות לפתור את הבעיה. כך או כך, צריך להכיר במצב הנתון ולא להתעקש לביצוע תפקיד מסוים על מי שהתפקיד הזה מעורר אצלו קושי פנימי.

אף שבכללות נכון וראוי שכל אחד יעשה בבית את התפקיד המתאים לו, ידוע הכלל המוסבר בחסידות שבענייני קדושה צריכה להיות התכללות זה מזה.

בניגוד לעולם התוהו שבו היה גבול חד וברור בין מידה למידה, והדבר גרם אחר כך ל"שבירת הכלים", בעולם התיקון, אף שגם בו יש מידות שונות, יש ביניהן התכללות וחיבור. בתוך החסד ישנה התכללות של גבורה, ובתוך הגבורה ישנה התכללות החסד.

על דרך זה בבית: אם מחליטים, לדוגמה, שהאיש אחראי לניהול העניינים הכספיים, אין פירוש ההחלטה שהאישה לא נוקפת אצבע בעניין; ואם החזרה עם הילדים על הנלמד בכיתה, היא תפקידו הרגיל של האב, אין פירוש הדבר ש'אסור' שמפעם לפעם הם ישבו ויחזרו על החומר עם אימא. ועל דרך זה גם אם האישה אחראית לטיפול בכביסה או לניקיון הבית, מותר ואפילו רצוי לאיש לעזור בבית, זה אינו פחיתות כבוד בשבילו. הוא גם לא אמור להרגיש ש'מנצלים' אותו.

משפט כמו "זה התפקיד שלך... תסתדר איתו..." מעיד שמשהו לקוי בתפיסת המערכת הזוגית. כשבן הזוג צריך עזרה, לא עושים חשבונות בנוסח "זה התפקיד שלו ולא שלי" אלא משתדלים לעזור מתוך שמחה ונשיאה משותפת בעול.

וגם אם במצב מסוים בן הזוג לא יכול לעזור בגלל מחויבויות אמיתיות אחרות (ולא כניסיון להתחמק מעזרה), עליו להסביר זאת בלשון רכה ומתוך הערכה לבן הזוג, ולא מתוך ניכור וחוסר אכפתיות.

הדבר נכון במיוחד בזמנים של עומס יתר כגון ההכנה לפסח. בזמנים אלו צריכה להיות לכל אחד מבני הבית רגישות יתרה כלפי יתר בני המשפחה. נקודת המוצא של כל החשיבה צריכה להיות שותפות ושמחה (ולא שיקול אגואיסטי). באופן כזה לא רק חג הפסח יהיה חג של חירות וגאולה, אלא גם ההכנות לקראתו.

בעז"ה החומר דלעיל ישמש דרך נכונה להבנה של הקשר והיחס הנכון בהכנות ובשעות לחץ, והעיקר, שהברכה והשלווה תשרה בכם, ויהיה הבית בית מוכן ואמיתי לקבלת פני משיח צדקנו.