ידוע, שיש פעמים שצריכים ללכת בכיוון של 'הוד שבהוד', שזה מבטא 'הודאה' וביטול מוחלט מול עניין שהוא למעלה מהבנה והשגה לגמרי.
למרבה הצער, יש אירועים שלא ניתן להסביר או לפרש במילים, והתגובה אליהם גם היא צריכה להיות בלי מילים. כפי שהיה באסון הנורא – מותם של נדב ואביהוא, שניים מבניו של אהרֹן הכוהן, אסון שאירע בזמן השמחה הגדולה לרגל חנוכת המשכן ובתוך המשכן עצמו. תגובתו של אהרֹן לא כללה מילים: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג).
ההסבר שניתן בתורה למות שני הבנים – "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (שם) – איננו ההסבר לדברים, משום שלאירוע כזה אין לחפש הסבר כלל. זהו הזמן של "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". זמן של שתיקה.
וכפי שכתב הרבי באיגרת לאחר האסון ביד החמישה: "...נתעכב המענה כי קשה הי' לכתוב לאחרי המאורע בכפר חב"ד, אשר אחדים רצו להסבירו על פי הכתוב בקרובי אקדש. אבל גם שם הענין סתום, ורק למדנו משם שיש לפעמים הנהגה זו, וכיון שגם שם אינו מובן הרי אינו ענין של ביאור אלא גזירה שוה, ולכן בא הזמן של וידום אהרן".
משמעותה של שתיקה
בפרק הראשון של המשך הגדול של הרבי הרש"ב "בשעה שהקדימו – תער"ב", מובא שדרגת ה'כתר', שהיא למעלה מהבנה והשגה, שייכת למושג 'שתיקה'.
וזה לשון המאמר: "יש שפירושו (כתר) מלשון המתנה כמו "כתר לי זעיר" (המתן לי קצת), והכוונה אַל תחשוב במקום הזה כלל... ובזה גם כן פירושו כתר לשון שתיקה, דהיינו המתן לי ודום מלהגיד דבר, ועניין השתיקה בזה הוא לפי שזהו למעלה מהידיעה והשגה, ועל דרך מה שכתוב בספר יצירה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר...".
ההנהגה הגלויה בעולם מבוססת על עשר ספירות, המבטאות הנהגה של גבול ומידה, אך מאחוריה יש רצון וסיבה נסתרת שאינה מוגבלת, והיא דרגת ה'כתר'.
מה עניינו של ה'כתר'? בחסידות מוסבר שעניינו הפנימי הוא רחמים בלתי מוגבלים. על פי הידוע, דרגת ה'כתר' כוללת בתוכה את י"ג מידות הרחמים.
אומנם לא תמיד ספירת ה'כתר' מתגלה במציאות. הדברים הקשים שרואים במציאות אינם מגלים את הסיבה הפנימית והרצון של ה', אלא להפך: הם בחינת הסתר והעלם, ולכן היחס אליהם הוא 'שתיקה'.
ה'שתיקה' מזכירה את המובא בגמרא: כאשר ראה משה רבנו מה עלה בגורלו של ר' עקיבא, הרוג המלכות, שָאַל: "זו תורה וזו שכרה?" (מנחות כט ע"ב) ועל זה ענה לו הקב"ה: "שתוק. כך עלה במחשבה לפנַי". כאשר המקום הוא מעבר להשגה, היחס הראוי כלפיו הוא שתיקה.
באותו מאמר מוסבר גם שההימנעות מדיבור היא זמנית, ונכללים בה גם תקווה וייחול לגילוי.
גם זה נכלל בלשון 'כתר', כמובא שם מפירוש רש"י שכתר הוא מלשון ייחול (על פי תרגום יונתן שמתרגם את המילה "ייחלו" – "יכתרון").
לנוכח התרחשות שאינה נתפסת בהבנה – התגובה ההולמת ביותר היא שתיקה, ומלבדה יש ייחול וציפייה לגאולה השלמה שבה יתגלה כבוד ה' במציאות. וכלשון הפסוק: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז, ז).
אף שאין אנו צריכים וגם איננו יכולים להסביר כל מאורע, מכל מקום עלינו לקבל על עצמנו תוספת חיזוק בענייני הקדושה, וכך הדגיש הרבי שעלינו לפעול בעקבות מאורעות כעין אלו.
במכתב האמור, בהמשך הדברים, כותב הרבי: "במה דברים אמורים בהנוגע להסברת המאורע, אבל בהתוצאות שמאורע מכריחן אין מקום לספק..." (ומבאר תוספת החיזוק בענייני הקדושה שצריכה להיות בעקבות האסון).
להפוך לברכות
באחת משיחותיו המפורסמות של הרבי על עניינו של רשב"י (בליקוטי שיחות כרך א) הוא מקשר את פרשת 'בחוקותי' הכוללת את פרשת התוכחה, לעניינו של רשב"י – הפיכת הקללות לברכות בכוח פנימיות התורה.
את הברכות הללו במילואן נראה רק בגאולה השלמה, שבה יתגלה "סוד טעמיה ומסתר צפונתיה", שלמות פנימיות התורה, וממילא שלמות ההנהגה האלוקית בעולם, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ועד אז סודות אלו הם בבחינת 'חוק' – מעל השכל וההבנה.
בגאולה השלמה שתבוא בע"ה תכף ומייד, תתגלה פנימיות ההנהגה של ה', ואז יהיו בגילוי רחמים וחסד בלבד, כפי שמובא שבפנימיות הכתר "לית שמאלא" – אין שמאל, המסמל את מידת הדין, אלא "כולהו ימינא" – הכול הוא ימין וחסד.
והגאולה השלימה, היא תלויה במעשים שלנו, בעבודה שלנו, במעשה אחד קטן נוסף שאנחנו נעשה. כמו שהרבי אמר, שהגאולה כ"כ קרובה, והיא עומדת על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מאיתנו, שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר שלנו.
