כדי להבין את התשובה לשאלתך, יש להקדים תחילה בביאור כל המושג של השגחה פרטית. במילים פשוטות השגחה היא התייחסות. הבורא מתייחס אל הנברא, והתייחסות נותנת לנברא את קיומו.

כידוע, בספר התניא, בשער הייחוד והאמונה, מודגש שתהליך הבריאה אינו תהליך חד־פעמי אלא תהליך תמידי, המתרחש בכל רגע ורגע מחדש יש מאין, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

כיוון שהבורא משקיע את כוחותיו (כביכול) לברוא את כל הנבראים יש מאין ברגע זה, הרי ממילא מובן שהוא מתייחס אליהם ומשגיח עליהם, וכל מה שקורה להם איננו קורה סתם בלא סיבה אלא משום שהבורא, ברגע זה ממש, מהווה אותם בטובו.

אם חלילה אומרים שמה שקורה אינו בהשגחה אלא בדרך מקרה, פירוש הדבר שבזמן מסוים, כביכול יש לנבראים קיום מבלעדי הבורא ח"ו.

וכפי שמובא ב'היום־יום' (לתאריך כ"ט בסיון): "עבודת האדם ע"פ תורת החסידות, להרגיל את עצמו לראות ענין השגחה פרטית, איך כי בטובו ית' מחדש את העולם והנבראים בכל רגע בהשגחתו הפרטית, אשר זה ואך זה הוא מציאות הנבראים חיותם וקיומם".

עניין זה שהעולם מתנהל בהשגחתו של הבורא הוא אחד מעיקרי האמונה, ואין לגביו מחלוקת כלל. אך ישנו הבדל בגישתם של גדולי ישראל לאורך הדורות  לגבי היקפהּ של אותה השגחה פרטית – עד כמה ההשגחה היא פרטית ממש לכל נברא.

היו מגדולי ישראל שסברו שההשגחה הפרטית חלה רק על מין האדם וכל מה שקשור אליו, ואילו על מין הצומח והחי או מין הדומם השגחת הבורא כללית בלבד.

כשאומרים שההשגחה היא כללית, הכוונה שהקב"ה מתייחס לכללות הבריאה ולא לפרטי הפרטים שבה. למשל, שאכפת לו שיהיה מין ציפורים מסוים, אבל לא חשוב לו מה קורה בדיוק לכל ציפור. המובן של השגחה פרטית הוא שיש התעניינות בכל פרט בבריאה ולכל ברייה מוענקת תשומת לב ייחודית רק לה.

ובזה הכריע הבעל שם טוב שהשגחתו של הבורא היא על כל הנבראים כולם, גם על מין הצומח והדומם, על כל פרטיהם בכל רגע ממש.

והסיבה היא, כפי שהוסבר, שההשגחה הפרטית של הבורא נובעת מעצם הקיום של העולם על ידי הבורא כל רגע. וכיוון של הנבראים כולם, גם אלה השייכים למין הצומח והדומם מתהווים בכל רגע מחדש על ידיו, הרי פשוט שהם חלק מידיעתו והשגחתו.

ראוי לדייק שהדברים היו כתובים עוד לפני הבעל שם טוב. הרבי מביא באחת משיחותיו ראיה לזה מדברי חז"ל במס' חולין (דף סג): "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (עוף 'השולה דגים מן הים') אמר משפטיך תהום רבה", ומפרש שם רש"י: "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות" – הרי מפורש שיש דין ומשפט גם על פרטי דגי הים, עד שהקב"ה מזמין עוף פרטי כדי להמית דג פרטי זה המזומן למות.

החידוש של החסידות הוא בהבלטה, בגילוי של הדברים ובדרך שבה הדבר בא לידי ביטוי בחיי יום־יום.

כשלומדים שההשגחה הפרטית נוגעת לכל פרט, יש השואלים: האם לא 'קטן על הקב"ה' להתעסק בדברים קטנים ושוליים?

אך ידוע הפירוש של החסידות על הפסוק "רם על כל גויים ה'" – שגויים יכולים לחשוב שה' הוא רם ונישא ולכן לא מצוי בעולם הזה ובדברים שפלים. אנחנו יודעים שגם הדברים שנראים לנו גדולים – בעיניו אינם 'נחשבים', וכדברי הפסוק: "המשפילי לראות בשמים ובארץ" – לגבי הבורא גם עניינים נעלים (שמיים) הם השפלה וירידה כמו עניינים גשמיים (ארץ).

אדרבה, תכליתה העיקרית של הבריאה היא העולם הזה, השפל והנמוך, כדברי המדרש "נתאווה לו יתברך להיות לו דירה בתחתונים". ממילא, כל מה שמתרחש פה חשוב לבורא עד מאוד.

ונסביר שוב בפשטות – אם הקב"ה משקיע אנרגיות בבריאת כל פרט, מובן שאין הוא עושה זאת 'סתם', אלא שיש לאותו פרט ייעוד ומטרה. אומנם במוח האנושי הקטן שלנו אנחנו יכולים לתהות על חשיבותם של הדברים, אבל האמת היא שעצם קיומם של הדברים מראה שיש להם מטרה ותכלית.

ואכן צריך להיזהר לא לפרש את מושג 'השגחה פרטית', כאילו הקב"ה עומד כשב'ידו' מקל והוא רק מחכה למעידות שלנו... זו כמובן הסתכלות מעוותת. הבורא אוהב אותנו, וכל מה שהוא רוצה מאיתנו – הכול לטובתנו.

ודאי שכל דבר שקורה אצלנו הוא בידיעתו ובהשגחתו – "עין רואה ואוזן שומעת" – וממילא צריך לעשות את רצונו, ואם נכשלנו, עלינו לתקן בכוח התשובה. אבל התחושה העיקרית שצריכה להיות לנו כשאנו מפנימים שהכול בהשגחתו של הבורא, היא שהקדוש ברוך מתעניין בנו, וכל המאורעות שקורים אצלנו הם ממנו ובהשגחתו, וממילא כל מה שקורה – קורה לטובה.

ההתבוננות פשוטה: הבורא הוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב, ואם הכול מגיע ממנו אזי הכול טוב, אפילו לפעמים איננו מצליחים לראות את הטוב הטמון בדבר מסוים.

ישנה נקודה נוספת שצריך להבהיר: אומנם כל פרט הקורה לנו בא ממנו, אבל אחד מיסודות האמונה הוא שהבחירה איך להתנהג באותם מצבים שהבורא הציב לפנינו – נתונה בידנו. לדוגמה: אדם הלך ונתקל באיזה חפץ ומעד. הוא לא נפל במקרה, אלא בהשגחה פרטית, אבל איך יגיב – אם יכעס או ייזכר כי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד"? – התגובה תלויה בבחירה שלו.

פגשתי ביהודי שצריך עזרה. לא סתם נתקלתי בו. בהשגחה פרטית ה' זימן לי שאראה אותו, ועכשיו הבחירה בידי: האם אעזור לו? האם אעלים עיני ממנו? ההיתקלות עצמה נגרמה בשל ההשגחה הפרטית, והתפקיד שלי הוא לבחור כיצד אפעל במצב שלפניי.

וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א) שאם יש צרה לעם ישראל, היא באה כדי לעורר את העם לתשובה, ובלשונו שם: "אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות; הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי", כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו – אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי.

נקווה שהחומר שלעיל ישמש כתוספת ועזר להבנת העניין לאשורו. ובאתרנו תוכלו למצוא עוד כמה וכמה מאמרים ושיעורים שמבארים ענין זה בהרחבה וכפי הצורך. שבוע טוב.