בכלל, הטעמים והסברות באופן שניתנה התורה, כולם הם בגדר של הסברות מסויימת בשכלו של האדם, כפי שניתן לנו בחסדו הגדול להבין ולהשיג. אך באמת, אין בכוחנו לעמוד באופן של ידיעה אמיתית ושלימה בחוכמתו ית' ובתורתו, כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דיבורו כדיבורנו.
וכמו שכתוב בתניא פרק ד' -
"ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים..".
ובמהות השאלה, הרי בכמה וכמה מקומות דנים ומבארים בתורתנו את המעלה שמגיעה לאחרי "הכרעה", היינו שישנם עניינים הסותרים אחד את השני, ולבסוף מגיע מקום שלישי שמסביר ומבאר את הדברים.
ומעין שאלה זו, שאל הרבי מה"מ באחת השיחות, ש"פ נשא תשמ"ט, ששם דן על אחת המידות שהתורה נדרשת בהם (שאומרים זאת כל יום בבריתא של איזהו מקומן) והיא "דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע בינהם", שעל זה שואל כך:
"לכאורה אינו מובן: למה נכתב הענין בתורה באופן שתחלה ישנם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" ע"פ תורת אמת, ואח"כ ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם – הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?"
ולכאורה אפשר להגיד, ששאלה זו היא נכונה גם כן דרכי התורה בכלל, כמו שהזכרת בשאלתך, שישנם כתובים שונים, שאלות ופירוקים, עניינים שלא מסתדרים אחד עם השני ורק באופן חדש ושלישי אפשר להבין אותם בצורה טובה.
והתשובה לזה, מסביר הרבי באופן המובן ופשוט לכל אחד ואחד, ואפילו למי שהוא בן חמש למקרא. ומבאר שם הרבי באריכות, שסדר הלימוד הוא שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו, שכל פסוק ופסוק יש בו ריבוי עניינים וריבוי פירושים, עד "עולם ומלואו", ולכן צריכים את הזמן והעניין לעיין ולדייק בכל הפרטים ובכל העניינים שבפסוק הזה, מבלי לערב ענינים שנאמרו בפסוקים אחרים, עד שיודעים את אותו הפסוק באופן שלם. ועד"ז לומדים את הפסוק שלאחריו, וכן כל פסוק ופסוק;
ולאחרי הלימוד של כל הפרטים, מגיעים ללימוד בדרגה נעלית יותר, ובמיוחד חובה שנמצאת מצד החיוב ללמוד את כל התורה כולה, "שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכו"כ כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה כולה ענין אחד".
ולכן, מסביר שם הרבי, שהתורה רוצה להדגיש שני קצוות בעניין אחד, הסדר הוא באופן של שני כתובים שמכחישים אחד את השני, עד שיבוא הכתוב השלישי, וזהו בדווקא, ובלשונו שם:
"כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה אחד בכתוב אחר, הרי ע"י לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, וע"י לימוד כתוב שני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, שני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק – כדי ליתן ריוח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפ"ע;
ואח"כ בא הכתוב השלישי המכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתת היא (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד, ושוללים את הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצ"ע מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו ע"פ ההכרעה דכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (משא"כ אם הי' נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כ"כ) שני הקצוות שבדבר)".
וזהו תוכן הדברים המוסבר בכמה וכמה מקומות (וכן בהמשך אותה השיחה) על מעלת המספר "שלש" דווקא על המספרים שלפניו.
שאף שהמספר "אחד" הוא השלימות, שלא שייך בו שום מחלוקת, הרי הוא לא עומד במבחן המציאות מול מציאות של פירוד והעלם;
המספר "שניים" הוא המבטא את המחלוקת והפירוד; ואילו המספר "שלוש" הוא המספר שמחבר ומאחד בין המספרים, הוא יכול לתווך בין המחלוקות, ולכן הוא למעלה מהם.
ולכאורה זהו אחת הסיבות שהתורה ניתנה באופן כזה, כדי לחדד, להדגיש, ולתת לאדם את המבט הנכון לחידושיה האמיתיים של התורה.
ויש להעיר ממעלתה של פנימיות התורה ש"לית תמן לא קושיא ומחלוקת" כי שם כל העניינים באים באופן של גילוי אלוקי מלמעלה למטה.
