מעמד 'הקהל' הוא מעמד מיוחד שהיה מתקיים בבית המקדש אחת לשבע שנים, ביום הראשון של חג סוכות שבמוצאי שנת שמיטה. במעמד השתתפו כל עם ישראל שעלו לרגל לירושלים, והמלך קרא באוזני כולם מתוך ספר התורה פרשיות שבכוחן לעורר בלב כולם את יראת ה' ורצון לקיים מצוות.
גם בימינו קיימת מצוות 'הקהל' במובנה הרוחני. הרבי הזכיר פעמים רבות שהשנה שאחרי שנת שמיטה נקראת כולה 'שנת הקהל', ומובנה כיום קשור לתפקידו של כל יהודי (בעיקר בשנה זו) – להקהיל יהודים ולעורר אותם לעסוק בתורה ולקיים מצוות, כהכנה לקיום הייעוד "קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (ירמיהו לא, ז) בגאולה האמיתית והשלמה.
הבחירה בחג הסוכות לקיים בו את המעמד קשורה לייחודו: סוכות הוא החג שמבטא את השלמות של החגים. כידוע סוכות נקרא "זמן שמחתנו", ושמחה היא ביטוי של שלמות, כמאמר חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" – הקב"ה מתגלה בעולם דווקא כשיש שמחה (מה שאין כן במצב של עצבות, אז נוצר פגם וחיסרון, והשכינה אינה שורה במקום פגום).
אחד הביטויים של השלמות הפנימית הוא אחדות, וההפך משלמות – הוא פירוד, מחלוקת, ריחוק וחוסר תקשורת בין אנשים. כשיש אחדות – נמשכת הברכה.
ואכן חג הסוכות, חג השמחה הגדולה, מבטא גם את האחדות הגדולה של עם ישראל. וכלשון חז"ל: "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". האחדות שבחג זה הגיעה לשיאהּ במעמד 'הקהל' שהתקיים בבית המקדש אחת לשבע שנים, שבו התאחד עם ישראל כולו – אנשים נשים וטף – והמלך היה עולה על בימת עץ בעזרה וקורא בתורה.
המלך הוא דמות שמאחדת את כל עם ישראל, וכלשון הרמב"ם, המלך הוא "לב כל קהל ישראל". הקריאה בתורה על ידי המלך, הייתה כעין שחזור מעמד הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל, שגם הוא היה מעמד שכולו אחדות: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) – ומסבירים המפרשים מדוע נקטה התורה לשון יחיד: משום שחנו שם כאיש אחד בלב אחד.
אחדות זו היא גם עניינה של הגאולה השלמה. וכפי שהרבי מבאר בשיחותיו, אחד הביטויים המובהקים של הגאולה הוא התקבצות עם ישראל מכל קצות תבל: "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כז, יב).
בזמן הגלות, כל אחד נמצא במקום אחר ובמצב רוחני אחר. הגאולה עניינה ליקוט עם ישראל כולו, סביב ירושלים ובית המקדש, והיא מביאה את הברכה הגדולה והשראת השכינה בשלמות, שתהא בגאולה השלמה, ב'הקהל' הגדול מכולם.
הנהגה של 'הקהל'
בשנת תשמ"ח, שנה שהייתה 'שנת הקהל', הרבי עורר פעמים רבות והסביר ששנה זו, אף על פי שבית המקדש לא קיים, היא זמן המסוגל לפעול ל'הקהל' ולאחדות. הרבי הציע שכל אחד ואחת יקבלו על עצמם החלטות מעשיות לאסוף ולהקהיל יהודים – החל בבני המשפחה ובהדרגה להתרחב ולהגיע לקהלים גדולים יותר – ולעורר את ליבם לקיום תורה ומצוות, בדוגמת מעמד האחדות שהתקיים בשנה זו בזמן בית המקדש.
הרבי עסק בנושא זה בלהט ובאופנים רבים, ואף הסביר הנהגה מיוחדת שנהג בשנה זו בחג הסוכות (בשונה מהשנים האחרות) כחלק מהייחודיות שלה בהיותה 'שנת הקהל'. וכך אמר הרבי בשיחה מיוחדת ויוצאת דופן בסגנונה (שיחת ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ח, השיחה המקורית מופיעה באותיות מודגשות):
"והנה בהמשך לגודל ה'רעש' בעניין ד'הקהל' שצריך להיות באופן של הוספה, חיפשתי להוסיף בעצמי בנוגע ל'הקהל' באופן בולט, ע"י פעולה שיש בה קושי מיוחד, ובגלל זה הי' השינוי בהנהגתי בנוגע לנטילת ד' המינים בעת אמירת הלל, לגבי המנהג הרגיל שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כדלקמן".
כאמור, שיחה זו נאמרה ביום ה' של חג הסוכות תשמ"ח. זכיתי להיות באותה שנה אצל הרבי לקראת סיום חג הסוכות. אומנם בעת אמירת שיחה זו לא נכחתי שם, אבל למוחרת הגעתי, ואני זוכר שראיתי את ההנהגה של הרבי באחיזת ד' המינים (שתפורט יותר בהמשך) ועלתה בי התמיהה להנהגה זו, שהייתה שונה מאוד ממה שהיה רגיל כל השנים במנהג חב"ד.
בשיחה האמורה הסביר הרבי שבפעולה שעשה יש קושי מיוחד, ובכל זאת בשל חשיבות רעיון 'הקהל' הוא עשה אותה.
הנהגתו והסברו יש בהם לימוד חשוב לכולנו: למען 'הקהל' צריך לפעמים להתגבר על קושי ולשלם מחיר...
לדוגמה, יש אדם צנוע שבדרך כלל נחבא אל הכלים. הוא איננו חש בנוח לדבר לפני קהל, וקשה לו לאסוף אנשים אחרים ולהשפיע עליהם. בשל גודל החשיבות של 'הקהל' עליו להתגבר על הקושי ולפעול.
ויש אדם שהקושי שלו מגיע מכיוון אחר: הוא מרוכז בהתפתחות הגשמית והרוחנית של עצמו, וקשה לו 'לקחת פסק זמן' מענייניו שלו ולעסוק בהשפעה על יהודים אחרים ובחיזוקם. גם עליו להתאמץ, להתגבר ולפעול.
