כדי להבין כל זאת נצטרך להקדים ולהסביר תחילה את משמועתה של מידת המלכות.
כפי שהמלך, מנהיג העם, הוא מרומם וחשוב, כך מידת המלכות בנפש מבטאת חשיבות ורוממות. הרוממות הזאת היא תחושת ה'ישות' של האדם: 'יש' – משמע: "אני קיים, יש לי חשיבות וערך". תחושת החשיבות והערך הפנימי היא־היא המלכות שבתוך האדם.
העובדה שאנחנו צריכים לתקן את מידת ה'מלכות' ולהשתמש גם בה לענייני הקדושה, מלמדת עד כמה רבה חשיבותה של תחושת הערך העצמי. תחושת החשיבות של האדם הכרחית ליכולתו לפעול בעולם, ובהיעדרהּ – הפעילות תיפגע. אדם שמרגיש שהוא "אפס אפסים" וחסר כל ערך, לא יכול לפעול באמת בתוך המציאות, כי הוא לא נוכח בה. כדי להיות מחובר אל המציאות של העולם הזה, האדם צריך לחיות ולהרגיש את חשיבותו שלו.
זו הסיבה שספירת ה'מלכות' מכונה בספרי הקבלה והחסידות בשם 'ארץ': היא המחברת אותנו לארציות, לגשמיות. ללא תחושת הרוממות הפנימית והרגשת הערך של ה'אני' – אי אפשר לפעול בעולם.
מלך אמיתי יודע לכבד
בכל מידה טמון גם צד בעייתי. מידת ה'מלכות' של הנפש הבהמית בעייתית וטעונה 'בירור'.
הרגשת ה'אני' יכולה לבוא לידי ביטוי בתפיסה הגורסת "אני ואפסי עוד": אני קיים, וחוץ ממני הכול אפס. אדם יכול להרגיש את ה'אני' שלו, ובה בעת לבטל את הסובבים. הוא המרכז ואין מלבדו. כאשר אדם מרגיש את חשיבותו שלו ולצד זה מזלזל באחרים ושולל את מציאותם, המידה שבאה לידי ביטוי היא מידת ה'מלכות' של ה'קליפה'.
'מלכות' מתוקנת פירושה שהאדם מרגיש את ערכו וחשיבותו, אך מודע להיותם מתנה שקיבל מאת ה'. מתוך כך ברור לו שאין לו שום סיבה להתגאות בהם ולהתנשא על אחרים, ואדרבה, הוא יבין שהם ניתנו לו כדי שיוכל לדאוג לאחרים ולעזור להם. זו שליחותו, ועליו לבצעהּ.
בהנהגת עם ישראל, חשיבותו האמיתית של המלך וגם כוחו נועדו לאפשר לו להנהיג את העם ולדאוג לו. מלך שמרוכז בעצמו ומשתמש בעם לצרכיו ולהגדלת כוחו בלבד, אינו נוהג כהלכה, והשימוש שהוא עושה בכוח המלכות – שלילי.
כוחם של דברים אלו יפה גם לגבי כל אדם, כל יחיד: תחושת החשיבות שלו מטרתהּ אחת: למלא שליחותו – עשייה למען סובביו וסביבתו – בעולם. אם חשיבותו באה לידי ביטוי בזלזול באחרים או בפגיעה בהם, השימוש שלו ב'מלכות' שלילי: זו 'מלכות' שצורתה צורת 'קליפה'.
נמצינו למדים ש'מלכות' מתוקנת באדם פירושה יכולתו לכבד אחרים.
ואומנם יש קשר מובהק בין 'מלכות' לכבוד, על פי מאמר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". מלך חייב לדאוג שכבודו בעיני העם שלו יישמר, מאחר שכבוד זה הוא מהות המלכות שבו.
המלך זכאי לכבוד אבל עליו גם לכבד – מוטל עליו לכבד את האחרים, וכפי שהרמב"ם כותב בהלכות מלכים, המלך צריך לכבד את כל העם, לדאוג לכל צורכיהם, ובוודאי לא לזלזל בהם, ח"ו.
וכך צריך לנהוג גם כל אדם בביטוי מידת ה'מלכות' שבו. גם זה נלמד ממאמר חז"ל בפרקי אבות: "איזהו מכובד – המכבד את הבריות". מי שנותן כבוד לאחרים, היינו מקום, ערך וחשיבות, הוא המכובד באמת (וכפי שהרבי מביא בביאוריו למשנה זו [הכוללת סדרת שאלות דומות: איזהו חכם, איזהו עשיר וכו'], חלק זה במשנה הוא כנגד ספירת ה'מלכות').
מקובל להמשיל את המלך ללב, וכדברי הרמב"ם המלך הוא לב כל קהל ישראל. כשם שהלב מסור כולו להשפיע חיים לכל האיברים, על ידי הזרמת הדם, כך מלך אמיתי – כל עניינו להשפיע על העם את החיות הנדרשת לו.
לחשוף את הפנימיות
נקודת ההבדל בין ה'מלכות' של 'קליפה' ל'מלכות' של קדושה (שהיא גם נקודת ההבדל בין חשיבות נותנת, משפיעה ומנהיגה לחשיבות ששוללת את האחר) קשורה לפנימיות של המלכות.
הפנימיות של המלכות היא הכוח המקבל שלה. היכולת לקבל היא הפך ה'ישות'. היכולת לקבל מבטאת תחושה של חיסרון וחלל, וכלשון המובאת בחסידות: "לית לה מגרמהּ כלום" – אין לה מעצמהּ שום דבר, הכול היא מקבלת מלמעלה.
לעומת זאת, ה'מלכות' של ה'קליפה' מבוססת על המחשבה ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז) – אני המרכז, ואני לא תלוי במאומה.
הסגירות הפנימית המונעת את הקבלה מלמעלה, סוגרת גם כלפי חוץ. מי ש"סוגר" את עצמו באופן כזה אינו מסוגל להיפתח כלפי אחרים ולתת להם כבוד וערך. לעומתו, מי שמרגיש שהחשיבות איננה שלו אלא ניתנת לו מלמעלה, מסוגל להעניק אותה גם לזולתו.
