הגמרא במסכת שבת (י"ח ע"ב) אומרת: "ת''ר פותקין מים לגינה ע''ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים (ע''ש) ומתגמרין והולכין כל היום כולו, ומניחין גפרית תחת הכלים (ע''ש עם חשיכה) ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע''ג העין ואיספלנית על גבי מכה (ע''ש עם חשיכה) ומתרפאת והולכת כל היום כולו, אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום".
דהיינו שמותר להתחיל במלאכה בערב שבת, אף שגמירתה נעשית בתוך השבת (וכמובן שנעשית מאליה). אך לגבי נתינת חיטים בריחיים (של מים) אסור, אא"כ תיגמר הטחינה עוד טרם כניסת השבת.
ונחלקו בכך האמוראים, האם מלאכה שנעשית בקול רעש גדול אסורה בשבת או מותרת. יש אומרים שאסורה משום דין "משמיע קול" דבר הפוגע בכבודה של השבת. ויש המתירים בכך מאחר ובשבת לא עשה שום מלאכה אסורה אלא היא נעשית מאליה.
המחבר בשו"ע (סימן רנ"ב ס"ה) וז"ל:
"ומות' לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת, ולהניח קילור [סם של רפואה שנותנים על העין] עבה על העין אע"פ שאסור להניחו בשבת, ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת, ואפי' מוגמר מונח בכלי דאין אדם מצווה על שביתת כלים. ולתת שעורים בגיגית לשרותן, וטוענין בקורות בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים והשמן והיין היוצא מהן מותר [וע"ל סי' ש"כ סעיף ב']. וכן בוסר ומלילות שריסקן מבע"י מותרים המשקים היוצאים מהם. ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשיכה".
היינו שפסק המחבר להקל אף במלאכה המשמיעה רעש שמותא להתחילה מערב שבת ותיגמר במהלך השבת.
הרמ"א הגיה עליו:
"ולא חיישי' להשמעת קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוס' והרא"ש פ"ג דשבת וסמ"ג וסה"ת והגהות מיי' פ"ז ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה.
מיהו במקום פסידא יש להקל כמו שנתבאר לעיל ס"ס רמ"ד. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגר מע"ש אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור אגור) ועיין לקמן סי' של"ח".
היינו שמחמיר בדבר, אלא שבמקום הפסד מיקל, וכן במלאכה שהכל יודעים שאין עשאוה בשבת, כמו הדוגמה שנותן לסדר ממשקולות שעון מערב שבת אף שישמיעו קול בשבת, מאחר וכולם יודעים שהדבר נעשה קודם השבת.
וכן פסק אדמוה"ז (שם סט"ו):
"מותר ליתן חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשכה והם נטחנות כל השבת כולה ואע"פ שהרחיים הן של ישראל ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת לפי שהכל יודעים שהרחיים טוחנות מעצמן ולא יבאו לחשדו שבשבת נתן החטים לרחיים.
ויש חולקים על זה 'ואוסרין ברחיים ובכל מקום שיש השמעת קול כשהמלאכה נעשית מאליה בשבת מפני שהוא זלזול שבת, שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה. אלא אם כן שהמלאכה נעשית ברשות נכרי ואין שם הישראל נקרא עליה כלל כגון ליתן חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת אם קצץ לו שכר כמו שנתבאר למעלה, ובלבד שלא יעמוד ישראל אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב מפני מראית העין שיאמרו שהוא שלוחו של ישראל העומד עליו. אלא א"כ יש חשש הפסד מרובה שאז אין חוששים למראית עין כזה כמו שנתבאר בסימן רמ"ד וכל שכן אם השעה צריכה לכך כגון שהוא סמוך לפסח וצריך הישראל לשמור הרחיים שלא יבאו שם מים.
ולענין הלכה במקום שאין שם מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה אלא אם כן יש שם הפסד (יג) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה". עכ"ל.
וכן פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פמ"ב סמ"ג), שלכתחילה אין להפעיל מכונת כביסה בערב שבת שתפעל בתוך השבת. אא"כ מדובר במקום צורך והפסד גדול, כגון שנוסע מיד במוצ"ש ואין לו בגדים נקיים עבור נסיעתו וכדומה שיש להקל.
ולכן, למסקנה אין להפעיל מכונת כביסה בערב שבת אלא אם כן מדובר במקום הפסד או צורך גדול.