תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש ליטול ידים בכניסה לבית הכסא ללא שעשה שם צרכיו? ב) האם הוא דוקא כאשר נכנס בכל גופו למקום הבית הכסא, או אפילו רק אם הכניס לשם את ידיו בלבד? ג) האם כניסה לבית הכסא מצריכה לברך שוב את ברכת התפילין?

ראשית יש להביא מה שכתב בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה סעיף יב, שאם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם. ואם הם נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן, צריך לברך. והוסיף הרמ"א, שאם מחזיר אחד מהם - יברך כמו שמניח תפלה אחת.

אמנם אם הזיזם ממקומם על דעת להחזירם מיד, צריך לברך. וברמ"א כתב, שיש אומרים שלא לברך במקרה כזה, וכך הוא המנהג. ובמקרה שהניח תפילין של יד ובירך, ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולברך. ואם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדק ואינו צריך לחזור ולברך. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך.

וטעם הדבר שאינו מברך, הוא מפני שמאחר והזיזן היה על דעת לחזור, מה שאין כן בנשמטו מעצמן אומרים אנו שמיד שנשמטו פקעה לה המצוה. ולכן סתם הרב המחבר שם. כמו כן הוא הדין אם הסירם לגמרי על דעת להחזירם מיד, גם בזה חולק המחבר על היש אומרים, ואפילו אם שינה מקומו בינתים, ופסקו האחרונים כן.

ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן, אפילו אם אחר כך לבש אותם תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף, ואחר כך נשתהה הדבר והסיח דעתו בינתים לדברי הכל צריך לחזור ולברך. וכן אם חלץ אותם בכדי להיכנס לבית הכסא אפילו היה דעתו ללבוש אותם תיכף, צריך לברך לדברי הכל שהרי אינו רשאי ללכת בהם לבית הכסא ונדחה הברכה. וכתב החיי אדם שהוא הדין כשחולץ כאשר צריך להפיח, שכיון שאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך (משנה ברורה).

ובעניין האמור כתב בשולחן ערוך אדה"ז, שמי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה כמו שתיים או שלוש שעות, ואחר כך נמלך לחזור ולהניחן מיד צריך לחזור ולברך עליהם, אבל אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד, אין צריך לחזור ולברך עליהם מפני שכבר נפטרו בברכה שבירך עליהם כשהניחן בפעם הראשונה.

אך זהו דוקא כאשר לא עשה צרכיו בין חליצת התפילין להנחתן בפעם השניה, אבל אם עשה צרכיו בינתיים, כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין, אם כן אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו לחזור ולהניחן מיד, ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה כאלו לא היה בדעתו כלל בשעת חליצתן לחזור ולהניחן מיד.

וראה בעניין זה מה שכתב בשאלות ותשובות שבט הלוי (חלק ט סימן ג), על הקושיא על דברי המגן אברהם שכתב לחלק לענין נכנס לבית הכסא, אם בית הכסא רחוק שבזה צריך לברך, לבית הכסא קרוב שאין צריך לברך על התפילין, שהרי המגן אברהם כתב בתחילה הטעם שצריך לברך משום שאסור ליכנס לבית הכסא, אם כן אין הבדל בין קרוב לרחוק?

ותירץ על כך, שדברי המגן אברהם הם דברי הדרכי משה ובית חדש שלדעתם הטעם שצריך לברך משום שאסור ליכנס, ובודאי לשיטתם אין הבדל בין בית הכסא קרוב לרחוק. אבל המגן אברהם מסתפק לומר שאין זה טעם מספיק כיון שחלץ התפילין על דעת להחזירם, אף על פי שמפסיק בינתים עם מקום שלא יכול להניחם, מכל מקום סוף סוף לא הסיח דעתו מהמשך המצוה והברכה. אלא שאם צריך לילך לבית הכסא למרחקים, שזה ודאי היסח הדעת גמור וצריך לברך.

אמנם להלכה ודאי הכריעו הפוסקים כטורי זהב ובית חדש וההולכים כשיטתו, שבבית הכסא מברכים אפילו בקרוב, ועיין גם כן בשולחן הרב ובדעת תורה לגאון מהרש"ם. ולענין ברכה יש מנהגים שלא מברכים רק להניח מפני חשש שיטת מגן אברהם, מכל מקום מי שמברך על שניהם להניח ועל מצות גם אין מזניחים אותו, כיון שלרוב פוסקים פשוט להם לברך, והמגן אברהם כתב בלשון אפשר, והנכנס להשתין מנהג העולם שאין מברכים ובפרט בתי כסאות שלנו.

העולה מן האמור: שאם אדם נכנס לבית הכסא באמצע התפילה (לאחר שהוריד את התפילין), רק בכדי להוציא נייר לקנח האף וכיוצא בזה, אזי אין צריך לברך שוב על התפילין, ובפרט בבתי כסאות שלנו כיום שדינם קל יותר.