אחת התכונות הטובות והישרות שהאדם צריך לקנותה היא "עין טובה" (כדברי המשנה במסכת אבות).

אכן ניתן לשאול, כפי שאתה שואל: אולי עדיף להסתכל על עצמנו ועל הסביבה שלנו בעין ביקורתית דווקא? לכאורה הראייה המתבוננת גם בחסרונות ואיננה מתעלמת מהם, היא ראייה מפוכחת. ההבחנה בפגמים יכולה לעורר בלב האדם רצון לשנות ולתקן. ואם יתבונן ויראה רק את הטוב – הכיצד יתעורר בו רצון לתקן?

אכן חשוב שהאדם יבחין בדברים שיש לשפר ולתקן, ועם זאת – המבט הכללי חייב להיות מבט של 'עין טובה'.

על חשיבות 'העין הטובה' נוכל ללמוד בדרך הדרש מהביטוי המובא בכמה מקומות בדברי חז"ל: "נתן עיניו בו ועשה אותו גל עצמות". ההבטה באופן ביקורתי בעין שלילית מעוותת את העצמות, ובמקום שתהיינה ישרות הן מתעקמות עד אשר הן נעשות 'גל' – עגולות.

ה'עצמות' מבטאות את עצמוּת האדם. בסיס האדם הוא השלד – העצמות. כשהשלד בנוי כהלכה והעצמות חזקות – האדם זקוף. כשהעצמות נפגעות – הזקיפות נפגעת, והאדם מתכופף. כך גם בעצמותו הפנימית־רוחנית של האדם. התבוננות ב'עין טובה' יוצרת זקיפות טובה, מרוממת וחיובית, ואילו ההתבוננות בעין השלילית והביקורתית מפריעה לזקיפות הפנימית, מעוותת את העצמוּת הפנימית ומכופפת את הרוח.

זקיפות הקומה הפנימית היא חלק מביטוי של גאולה פנימית וחירות, כנאמר: "ואולך אתכם קוממיות". הליכה כפופה מאפיינת עבדים. העבד כנוע בפנימיותו, והדבר ניכר גם כלפי חוץ בהליכתו הכפופה.

כפי שבהיבט הגשמי – האדם הולך זקוף – על שתיים, ואם לפתע הוא יתחיל ללכת על ארבע כבעלי החיים, הדבר ייראה לנו אבסורד, כך גם בהיבט הרוחני – אם אדם הולך על ארבע, היינו: כנוע למציאות סביבו, ואיננו בן חורין זקוף – הדבר אינו תקין..

כפיפות יכולה לבוא לידי ביטוי במחשבה ביקורתית של האדם כלפי עצמו: "אני לא יודע, לא מסוגל" ואמונה שהזולת ודאי יוכל לעשות הדברים טוב ממנו: "תעשה אתה, תחליט בשבילי...". הכפיפות נגרמת מחוסר האמונה של האדם בעצמו, בערך האלוקי שבו וביכולות הפנימיות שה' טבע בו, ופעמים מגיעה בעקבות חוויות שליליות: אדם חווה פגיעה, חוסר הצלחה ואפילו כישלון, והחוויות האלה גורמות לו להתכופף בפנימיותו.

הכפיפות הזאת מול העולם החיצוני, המציאות ובני האדם האחרים, הינה "עבודה זרה" בדקות – השתחוויה למהות זרה שאיננה אלוקות. הגורם היחידי שכלפיו האדם צריך להיות כנוע הוא הקב"ה: האדם יודע ומודה ש"אין עוד מלבדו" וכל מציאותו בטלה לגבי ה'.

כדי להצליח לשמור על זקיפות הקומה הפנימית האדם צריך לחזק את אמונתו הפנימית בשליחות שהקב"ה מצפה ממנו למלא ובכוחות הפנימיים שהוא חנן אותו בהם.

העיניים מסמלות את השפעת המבט של האדם על הדברים שסביבו. העין יכולה לרומם ויכולה להשפיל. כפי שניתן לראות, שכשאדם מרגיש שטעה ועשה מעשה שאינו ראוי או כשהוא חש מושפל, הוא משפיל את עיניו. 'העין הטובה' היא עין מרוממת "שאו מרום עיניכם". העין הרעה משפילה ומנמיכה.

ביחס של הורים לילדיהם הקפדה על 'עין טובה' – הכרחית. הורה שמסתכל בילד שלו כל הזמן בעין ביקורתית, ובא אליו בתביעות וטענות: "איך עשית דבר כזה? איך העזת? איזו התנהגות בעייתית סיגלת לעצמך?" וכדומה – מנמיך אותו ומקשה עליו לגלות את הערך העצמי שלו.

לפעמים ההורה אינו משמיע אמירות מסוג זה, אבל די במבט שלו כדי להנמיך ולהשפיל. מבטים שמשדרים בוז וביקורת ומשקפים את מחשבת ההורה "לא יצא ממנו כלום... כזה לא יוצלח..." – כוחם אינו נופל מכוחן של האמירות. ההורה "נותן עיניו" בילד, ובעשותו כן הוא מערער את העצמיות שבו. כשם שהמילים נשמעות ונקלטות, גם השדר ללא מילים נקלט היטב. מבע הפנים של ההורה מגלה לילד מה הוא חושב עליו, ובאיזו 'עין' הוא מסתכל עליו.

לעומתו, הורה שמשדר לילד אמון בטוב שבו, במעלותיו וביכולותיו, מסתכל עליו ב'עין טובה', הרואה את ה'פנים' החיובי והטוב, מחזק בילדו את ה'עצמיות' ותחושת הערך, את היכולת הפנימית שלו להיות זקוף קומה ולפעול בעולם מתוך רוממות וביטחון.

'העין הטובה' צריכה להתבטא בבית גם באופן כללי: כשיושבים בני המשפחה ומדברים ביניהם על אירועים שונים, עניינים אקטואליים וכדומה, ההורים צריכים לשים לב שדיבורם יוצא מנקודת המבט של 'עין טובה', שהם משמיעים שדרים טובים ולא רק ביקורת ותלונות. הילד מקשיב, שומע, ו'וקולט' הכול. מדרך ההתבטאות של הוריו הוא לומד מהי ההתייחסות הנכונה כלפי האחרים.

ובעיקר, ההורה צריך לסגל את 'העין הטובה' כלפי עצמו.

ואם לא מסוגלים לראות 'טוב' בעיניים? כשם שבגשמיות שהראייה חלשה ישנם פתרונות כגון משקפיים... כך ברוחניות: צריך לשפר את הראייה החיובית ולסגל לעצמנו את משקפי הראייה שעדשותיהם תאפשרנה לנו לראות את התמונה היפה והאמיתית.

החושך מטשטש את המציאות. כשיש אור בהיר ניתן לראות את המציאות בצורה מוארת ומדויקת. כך גם ברוחניות: התורה והחסידות הן האור שדרכו נראה את המציאות האמיתית באופן מואר ושלם.

הגלות נמשלה לשינה. כשם שבשינה עיניו של האדם עצומות והוא רואה 'תמונות' לא מציאותיות, מתוך דמיון, כך אדם שלא פקח את עיניו רואה את העולם בצורה מעוותת ולא נכונה. עין פקוחה היא 'עין טובה', שרואה את השלמות והטוב שטמון בכל דבר.

הרבי מורה לנו "לפקוח את העיניים", לראות את הגאולה הנמצאת בעולם, להאמין שהטוב כבר קיים, להביט בו ולשים לב אליו.

העין הפתוחה מכירה שכל מה שקורה מגיע מהקב"ה, המחיה את העולם בכל רגע מחדש ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. הכרה זו נוסכת באדם כוחות פנימיים, ובזכותם הוא מסוגל להלך בזקיפות קומה, מבלי להיבהל מחושך והעלם העולם. את הזקיפות והרוממות הפנימיות האדם צריך להנחיל גם לסביבתו, ובעיקר לילדיו ובני משפחתו.

ומכל זה מובן, שההסתכלות ב'עין טובה' היא לא שקר כלפי המציאות, אלא בעצם היא הרבה יותר מהותית ופנימית, הסתכלות שחודרת אל העצם, ומביאה את האדם למקום נעלה הרבה יותר.