שאלה זו נשאלה כבר בגמרא במסכת מגילה, ששם שאלו גם – מדוע הייתה גזירה כל כך איומה על עם ישראל. ובביטוי בגמ', לא מתבטאים אפילו בלשון של גזירה איומה כל כך על ישראל, אלא קוראים לזה – "שונאיהן של ישראל", והכוונה ברורה.

וכך נאמר שם:

"שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'. . מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. . א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. . מפני שהשתחוו לצלם".

על העניין שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, הרבו להקשות מפרשי התורה – מה כ"כ גרוע במה שאכלו מאכלות אסורות? ומדברי הגמ' משמע, שלגבי אלו שנמצאים בשושן, זו אכן סיבה מספיק טובה כדי שיתחייבו כליה.

והשאלה הנשאלת – מה כל כך גרוע בזה שאכלו מסעודת אותו הרשע, ובמיוחד, לפי מה שמובא בדברי חכמינו, שהכוונה בדברי המגילה – "כרצון איש ואיש" – הכוונה כרצון מרדכי וכרצון המן, והשתי' כדת אין אונס – שלא אנסו ביין נסך אף אחד, ומשמע שהיו בסעודה (גם) מאכלים כשרים, וא"כ מה כ"כ גרוע בזה שאכלו בני ישראל מסעודת אחשורוש, אם המאכלים עצמם היו כשרים?!

וכדי להבין את כל זה, מבאר הרבי בשיחה מיוחדת (לקו"ש חל"א, שיחה לחג הפורים) מה שהביאו חכמינו זכרונם לברכה שבני ישראל נמשלו ל"כבשה (אחת) העומדת בין שבעים זאבים", ו"גדול הרועה (הקב"ה) שמצילה ושומרה". והיינו שהימצאותם של ישראל בין האומות היא באופן שקיומם הוא נסי למעלה מן הטבע, בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים", שאין מקום בטבע לקיומה, אלא שבחסדו של הקב"ה ("גדול הרועה") מצילם ושומרם בהנהגה נסית שלמעלה מהטבע.

אמנם, במה דברים אמורים שבנ"י נשמרים בהשגחה מיוחדת ואין ה"שבעים זאבים" יכולים לנגוע בהם — כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה, שסומכים על הקב"ה שיצילם וישמרם. אבל כשהם "מנגדים" לשמירה זו, על ידי שמחשיבים (בהנהגתם) את ה"זאבים" וכוחותיהם הטבעיים — הרי הם מפקיעים את עצמם ח"ו מהשמירה הנסית ומכניסים עצמם תחת הנהגת הטבע.

ועפ"ז מבאר הרבי מה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" גרם לגזירת כלי' — כי אינו בגדר עונש על חטא, אלא שזו היתה תוצאה טבעית מהנהגתם:

מעמדם ומצבם הטבעי של בנ"י לאחרי ש"גדל המלך. . את המן. . וינשאהו. . מעל כל השרים גו'" הי' בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים"; והנהגתם (אף שהייתה לפני זמן — אבל הוכיחה דמחשבתם והרגש שלהם הם) באופן של "נהנו מסעודתו כו'" — שללה השמירה הנסית ד"גדול הרועה".

כי העובדה שבני ישראל נהנו מזה ש"אותו רשע" הזמינם לסעודתו, הרי זו הוכחה שמציאותו של רשע (אחשורוש) הייתה חשובה אצלם עד כ"כ — שהשתתפותם בסעודתו היתה נחשבת אצלם ל"כבוד" עד שנהנו מזה. והשתתפותם בסעודה לא היתה מוכרחת (שמפני שאחשורוש מלך היו מחוייבים בכבוד מלכות) — אלא עשו זאת מפני הנאתם מ(הזמנתם ל)סעודה זו.

ומכיון שבנ"י עצמם החשיבו את ה"(שבעים) זאבים" ונהנים מהכבוד ש"מקבלים" מ"אותו רשע", הרי בזה גופא הם דוחים את השמירה הנסית של "(גדול) הרועה", ומכניסים ומורידים עצמם תחת שלטון (הטבעי) של ה"זאבים", השולל את קיומה של ה"כבשה".

ומבאר שם הרבי באריכות, שבעצם בנ"י הנמצאים בגלות תחת שליטת האומות אמנם צריכים לתת כבוד למלכות ודינא דמלכותא דינא, ו"דרשו את שלום העיר. . והתפללו בעדה וגו'", כו'. ולכן, כאשר אחשורוש זימן את היהודים לסעודה היו מוכרחים להשתתף (כפשוט — כרצון איש זה מרדכי, באופן המותר, במאכלים כשרים וכו').

אבל ביחד עם זה היתה צריכה להיות הידיעה וההרגשה וההכרה הברורה, שקיומו של עם ישראל אינו תלוי כלל באחשורוש ח"ו (אע"פ שהי' מולך בכיפה), כ"א אך ורק בידי הקב"ה; ועוד זאת, שקיומם של בנ"י הוא בגדר נס המלובש בטבע, ולפעמים נס גלוי — ככבשה אחת בין שבעים זאבים (כנ"ל), ד"גדול הרועה" ששומר את בני ישראל בהנהגה נסית שלמעלה מן הטבע.

וזהו התוכן (הפנימי) במה שאמרו שחטאם של בני ישראל הי' בזה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע": השתתפותם בסעודה זו לא היתה מפני כבוד המלכות וכיו"ב, אלא מפני שהחשיבו את אחשורוש עד כ"כ שטעו לחשוב שקיומם תלוי בחסדו של (המלך אחשורוש) רשע — היינו אדם שהוא הפכו של קיום רצון בורא העולם! ולכן הביאה האפשרות להשתתף בסעודתו להנאה ותענוג.

אבל בפועל, נעשה נס כל כך גדול, ולא סתם נס, אלא נס שהוא מלובש בטבע דווקא – שבא כביכול לפי סיבות טבעיות.  שהלמעלה מן הטבע חודר דווקא בתוך הטבע.

ויהי רצון, שהקב"ה יעשה לנו את הניסים בימים הללו, ונזכה  לגאולה האמיתית והשלימה – הנס הכי גדול, תיכף ומיד ממש.