נקדים תחילה לבאר פרטי הדין של 'גרף של רעי', הנה מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שח סעיף לד, שכל דבר מטונף, כמו רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפילו בלא כלי. ואם היו בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם. ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות עליה כלי.

וטעם הדבר שמותר לקחתם אפילו בלא כלי, ביאר בעולת שבת, שזהו משום שזהו כמו שצריך למקומן. והטעם שאם אינו דר שם אסור להוציאם, הוא משום שדבר המטונף הוא כמו אבן שאסור בטלטול כי אם לצורך מקומו, אבל אין לומר שנחשב מוקצה מחמת מיאוס, שהרי אנו פוסקים כר' שמעון במוקצה מחמת מיאוס שהוא מתיר.

והגדר של 'יושבים בה' פירש במגן אברהם שהכוונה שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצירות לפני הבתים והיה במקום דריסת הרגל, אבל אם מונח באשפה שבחצר אסור לפנותם. וכמו כן בחצר שמאחורי הבתים, אם אינו יושב שם אסור. וכמו כן נראה לומר שאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים.

עוד כתב שאם מדובר שהכלי מלא ואי אפשר לפנות עליו, אזי מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות, וזאת אף על פי שהוא במקום שלא מסתובבים שם.

וכן מבואר בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שח סעיף עב, שכל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם אם היו בחצר שהוא דר בה דהיינו חצר לפני הבית או שאצל הבית שהוא יוצא ונכנס לתוכה תדיר שזהו מקום שמקפידים עליו שלא יהא בו טינוף, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא אפילו בידיו ממש בלא כלי, וזה הוא הנקרא בכל מקום גרף של רעי, וכן אם הם במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקם לצדדים.

אבל אם הם מונחים בחצר אחרת שאינו דר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית שזהו מקום שאין מקפידים עליו אם יש בו טינוף אלא אם כן יושבים שם, אבל כשאין יושבים שם אין מקפידים אף שנכנסים ויוצאים שם, הואיל ואין נכנסים ויוצאים שם תדיר, לפיכך אסור להוציאם משם אלא אם כן יושב שם, ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שמה ויתלכלך בהם מותר לכפות עליהם כלי שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת. ואף אם הם בחצר שדר בה אלא שהם בחלק המוקצה מהחצר לאשפה או לתרנגולים אסור להוציאם משם.

ואם גרף של רעי עומד במקום שאין מקפידים עליו כשהוא עומד כך אלא שהוא מלא ואי אפשר לפנות עליו שם מותר להוציאו ולהחזירו בדרך שיתבאר משום כבוד הבריות.

ומבואר באחרונים, שעל פי המבואר בגמרא וראשונים ופוסקים רשאי האדם להתנהג באכילתו ושתייתו ושאר צרכיו ובנקיון ביתו וגופו כדרכו בימות החול, למרות שנעשה עקב כך "גרף של רעי", ואין זה בכלל "אין עושים גרף של רעי לכתחילה", הגם שעל ידי מאמץ וטירחא היה יכול למנוע שלא ישאר אחריו גרף של רעי, מכל מקום לא הזקיקו את האדם לטרוח בשבת לשנות אורחות חייו הרגילים בכדי למנוע מעשיית גרף של רעי.

אבל אם בקל וללא טירחא יתירה יכול לימנע מעשיית גרף של רעי, ישתדל ליזהר בכך, וכפי שמשמע בגמרא ובפוסקים בכמה מקומות (פסקי תשובות שם אות נח).

ומקור גדר זה ראה בשיטה מקובצת במסכת ביצה דף כא, שכתב שם, וכי עושין גרף של רעי לכתחילה, פירוש שלא לצורך, אבל לצורך - כגון זריקת קליפין ועצמות לפנינו בשעה שאנו אוכלים מותר, ואפילו לכתחילה. וכן הוא בשפת אמת שם, שכי נאמר שבאמת מי שרוצה לפנות בביתו בגרף, יהא אסור מאחר ויכול לעשות צרכיו בחוץ, וגם מצינו שמותר באופן זה לעשות אפילו לכתחילה, כמובא להלן בדף לו בעניין 'בי רייחיא דאביי', שרבה התיר לכתחילה לעשות גרף. וכן מוכח להלכה במשנ"ב בסימן קטן טו, שאוכל אדם כדרכו הגם שעושה לפניו גרף של רעי.

העולה מכל האמור: שכל שהוא דרך התנהגות האדם באכילה ושתיה ושאר צרכיו באופן הרגיל ושימושו התדיר בימי החול, מותר להתנהג כן בשבת, ואין צריך להתייגע ולהתאמץ ולשנות התנהגותו בכדי לא לבוא למצב של 'גרף של רעי', והמבואר בהלכה הוא באופן שמשנה מהדרך או שאין זה דרך השימוש וההתנהגות הרגילה.