מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנח סעיף א, שמותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר על גבי קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל.

ובטורי זהב סימן קטן א' ביאר, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל. והטעם מפורש בבית יוסף, שהרי אין הקדירה חמה מוספת הבל אדרבה חומה מתמעט והולך.

וכתב על דבריו, ונראה לומר שאין בכלל זה אלא מה שרוצה להטמין לשעות הרבה שאפשר שתתקרר הקדירה קודם כלות הזמן ההוא אבל אם רוצה להטמין לשעה מועטת וליקחו משם בעוד הקדירה חמה אסור דהוי דבר המוסיף הבל על כל פנים. ועל כן לא יפה עושים שבימות החורף לוקחים כלי בתוכו משקה ותוחבים אותו בשבת לתוך כלי מלא מים חם שיפיג צינתו בתוכו ואחר כך שותים את המשקה, שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו והטמנה אסורה אפילו לזמן מועט, ועיקר טעם ההיתר כאן כיון שאינו טמון בתוכו ממש רק מונח עליו, ועל זה כתב הטור ושולחן ערוך שאין זה כטומן, כלומר מאחר ואין כאן דרך הטמנה.

וכן הביא בעטרת צבי שם, שמה שאין זה דרך הטמנה הוא מפני שאדרבא - חומו מתמעט והולך.

אמנם המגן אברהם כתב שכל האמור הוא דוקא אם מניחו על גבי קדירה חמה שאינה על גבי האש, אך אם הקדירה התחתונה עומדת על גבי האש, אזי יש לה דין שהיה המבואר בסימן רנג.

ובאליה רבה סייג את ההיתר בשם הטורי זהב, ודקדק בטעם ההיתר שהוא רק משום שחומה מתמעט, ולכן זהו דוקא כשטומן לשעות הרבה שאפשר שתקרר קודם כלות הזמן ההוא, אבל אם מניחו לשעה מועטת וליקח משם בעוד הקדרה חמה אסור, כי על כל פנים מוסיף הבל.

אמנם כתב על דבריו, שאינו כן, שי משמעות הטור ופוסקים שאין חילוק, שאין הבל זה נקרא הוספת הבל בדבר קר, ועוד שהוא בעצמו כתב בסוף סימן זה שעיקר ההיתר כאן כיון שאינו טומן בתוכו ממש רק מונח עליו אינו הטמנה, ואם כן מה לי בשעה מועטת או הרבה.

ועוד הביא מה שכתב הטורי זהב בעניין מה שלא יפה עושים שבימות החורף לוקחים כלי ובתוכו משקה ותוחבים אותו בשבת לתוך כלי מים חם שיפוג צינתן ואחר כך שותים המשקה, שזו דרך הטמנה ממש כיון שכל הכלי בתוך המים, והטמנה אסורה אפילו לזמן מועט, אלא צריך להיות מגולה למעלה, וכן כתב בסימן שיח בימן קטן יט.

וגם על דבריו אלו חלק באליה רבה וכתב, שלעניות דעתו יפה עושים, שהרי הם בכלי שני כמו שכתב הוא עצמו שם, ואם כן נחשב אינו מוסיף הבל כפי שמשמע בסימן רנז סעיף ה. ובסעיף ו שם מבואר שמותר להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שתפוג צינתו.

והנה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ו פסק, שכלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. אבל אין מניחים כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך על גבי קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו.

וביאר במשנה ברורה, שמה שהתיר דוקא בדבר חם שהיד סולדת בו, הוא מפני שהמחבר הולך לשיטתו בסעיף ד שאם נצטנן קצת עד שאין היד סולדת בו יש בו עוד משום בישול, אבל לפי מה שכתב הרמ"א בסעיף טו, שנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי, אם כן לא צריך שיהיה יד סולדת בו.

והביא מהטורי זהב, שההיתר הוא ביד סולדת בו הוא אפילו לא נתבשל כל צרכו כי לא יבוא על ידי זה לידי בישול גמור רק שישתמר חומו בתוכו. אבל הרבה אחרונים חולקים עליו וסוברים שאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו שיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול על ידי החום, וכתב בספר מאמר מרדכי שבכל צרכו אפילו יהיה מצטמק ויפה לו על ידי העמדה זו גם כן מותר.

ובעניין ההיתר להניחו בקדירה הטמונה בבגדים מבעוד יום, וכתב שם שחידש בזה שמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה. ואף שאין טומנים בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, מכל מקום כאן כיון שעיקר הטמנה היה מבעוד יום לצורך הקדרה שזה מותר, ולכן אם נתגלתה הקדרה שמותר לכסותה, מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם.

העולה מן האמור, שאם מדובר שהניח את הכלי עם התמצית מערב שבת על גבי המיחם ומשתמש ומחזיר, ותמיד נשאר באותו דרגת חום, מותר גם לספרדים. אך אם זה מתקרר בשימושו, ואחר כך מחזירו באופן שירתיח שם עד שתהא היד סולדת בו, לספרדים יהיה אסור, ולאשכנזים כל עוד הכלי עם התמצית היתה חמה מעט, מותר