בעניין זה יש להסתכל משני פנים. מצד אחד, הרי ידוע וברור, שכל ההדגשה של תורת החסידות על פני השיטות הקודמות, ובמיוחד שיטתה של תורת חסידות חב"ד, היא להכניס את כל הענינים בפנימיות. וכפתגם הידוע "חבד דורשת פנימיות".
שזהו אחד היסודות הכי גדולים, שדורש התבוננות מעמיקה, לימוד רציני ומקיף בסודות התורה כפי שהם התגלו בתורת החסידות, ועיקר העיקרים היא עבודה בפועל, שלב אחרי שלב, בעבודה פנימית ואמיתית.
אך מצד שני, מצאנו ראינו, ובמיוחד בדורות האחרונים, שישנם ענינים שבהם לא מתחשבים בסדר הרגיל, וכיצד הענינים צריכים להיות לפי הסדר המסודר, אלא "חטוף ואכול חטוף ושתי".
דוגמא לדבר, היא ממנהג נטילת ידיים. שעד דורותינו אלו האחרונים, המנהג לנטול את היידים ג' פעמים היה מנת חלקם של חסידים ואנשי מעשה בלבד, ומי שהיה נוהג כך ואין זה היה מתאים לפי דרגתו היו גוערים בו, ואילו בדורתינו אלו, הרי מנהג זה התפשט להיות מנהגם של החסידים, ועד לכלל ישראל.
וכדי לבאר את העניין בצורה יותר עמוקה ופנימית, יש להקדים את הסיפור הידוע שארע בתקופתו של אדה"ז, שממנו ניתן ללמוד בצורה רחבה מהי ההסתכלות הנכונה על מעשים שנעשים, לאו דווקא לפי הרמה הפנימית והרוחנית של האדם.
וזהו תוכן הסיפור, שמובא בכמה וכמה מקומות – בתקופת אדה"ז, שהחלו להתקרב נפשות רבות לשיטתו ותורתו, והיו כאלו שהגיעו מרקעים שונים, וחזרו לקהילותיהם עם ענינים חדשים שבני הקהילה לא היו רגילים להם כלל. כמו אריכות בתפילה, והידור מיוחד במצוות. היו כמה שטענו וגערו שאין החסידים פועלים לפי האמת שלהם, אלא הם "עושים את עצמם".
בטענה זו ניגשו אל אדה"ז, ושאלו אותו מדוע החסידים שלו עושים את עצמם "יראי שמים ובעלי נפש", שמהדרים במצוות ומאריכים בתפילה למרות שאין זה לפי הרמה הרוחנית שלהם.
ענה להם אדה"ז ע"פ המשנה הידועה בענין מי שעושה עצמו "חיגר" או "סומא" שאינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שמי שעושה עצמו ירא שמים ובעל נפש – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם.
כלומר, כפי שנראה מתוכן הסיפור, שאכן ייתכן שהיו המעשים לאו דווקא לפי הרמה הפנימית שלהם, והיה זה בגדר של "עושים את עצמם", אבל עדיין, שווה כל העניין, כי לבסוף עניין זה יחדור לפנימיות שלהם ויעשה אותם חסידים באמת.
וכדי להבין את הסיפור, ולהבין באמת כיצד היא הדרך שפעולה חיצונית יכולה להשפיע על הפנימיות של האדם, ועד לשנות אותה לגמרי, יש להקדים את המבואר במאמרו של הרבי מה"מ ד"ה "ולא יכנף עוד מוריך" תשכ"א.
שם מביא הרבי ממאמרו של אדה"ז, ד"ה זה, שבדרך כלל הלבושים מכסים על הפנימיות עד שלא יוכר בין טוב לרע.
ומביא לזה ב' משלים – אחד מאיש שוטה שמדבר דברי חכמה שקיבל מחכם, עד שידמה לכל שהוא חכם גדול. ומשל שני, מאיש אכזר, שעושה מעשים טובים, שנדמה לכל שהוא טוב בעצם, למרות שאין זה כך.
ומביא, שכח זה בלבושים הוא "ענין עמוק". ומדייק הרבי, שמוכרחים לומר שהכוונה במאמר היא לא רק שהפעולה החיצונית היא מכסה על הפנימיות, אלא שהיא אכן משנה את הפנימיות.
ומבאר הרבי, שישנו כוח מיוחד ועמוק בלבושי הנפש – לשנות את הפנימיות. שע"י שעושה ריבוי מעשים של טוב וחסד, הוא אכן ייהפך להיות איש חסד בעצם!
וכן ע"י שאומר הרבה דברי חכמה שקיבל מחכם, הוא אכן להיות חכם בעצם. ומבאר זה הרבי, שבדרך כלל פעולת האדם היא רק על המחשבה דיבור ומעשה שלו, ולא על המידות והמוחין שעליהם זה לא כ"כ קל ופשוט להשפיע.
והדרך להשפיע על הפנימיות, היא גם ע"י עשיית מעשים טובים, ופעולות חיצוניות ע"י הלבושים, וזה מה שפועל ומשנה את המהות של האדם.
ולפי זה, מבאר שם הרבי, שיכול האדם לעשות לעצמו חישוב, מה עבר עליו בימי הסליחות, ראש השנה, יום הכיפורים וכן בכל ימי הסוכות, וא"כ עולה לאדם שאלה מדוע הוא ישמח בשמחת בית השואבה – שבשבת חול המועד סוכות נאמר מאמר זה – ואומר לו הרבי, שע"פ המבואר במאמר, הרי ע"י שהוא יירקד ויפעל אפי' בחיצונית, אכן זה ישפיע על הפנימיות שלו.
לפי זה מבאר הרבי שם גם את הסיפור שארע עם אדה"ז, ואנו יש לנו ללמוד מזה, שאכן ישנו כוח מיוחד ועמקו בלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, גם אם אין זה נעשה לפי הרמה הרוחנית והפנימית שאוחז בה האדם.
ויהי רצון שנזכה תיכף ומייד לייעוד הגאולתי "ולא יכנף עוד מוריך" – שלא יסתתר ממך בכנף ולבוש, תיכף ומייד ממש
