לא מצאתי התייחסות ישירה לענין, (ויתכן מאוד שיש, אך אינו ידוע לי כרגע) אבל אולי אפשר להסביר זאת על פי הדברים הבאים: מקובל בשם הבעש"ט דכל הפוסק איזה דבר על חבירו הן לטוב והן לרע הוא פוסק על עצמו. כגון האומר עבור מעשה הטוב או דיבור הטוב שעשה או דיבר זולתו מגיע לו שיעזרהו השי"ת בהדרוש לו, או האומר בעד הלא-טוב שעשה או שדיבר חברו מגיע לו כך וכך, הנה בכל הדברים האלה הוא פוסק על עצמו, בין לרע ובין לטוב, והמצדיק דין שמים על זולתו ואינו מצטער ומעורר עליו רחמים, הנה בדיבורו זה מקטרג על עצמו שמעיינים במעשיו ובדיבוריו, והמשתתף בצערו של חברו ומעורר עליו רחמים בא על שכרו . (כתר שם טוב, הוספות קמ"ו) הכלל הזה מובן על פי המבואר בחסידות, שכל מה שקורה בעולם למטה, הרי הוא משפיע על העולם למעלה. וכידוע הפתגם של המגיד ממזרעטיש, על דברי המשנה - דע מה למעלה ממך, תדע שכל מה שלמעלה - הרי הוא ממך, ותלוי בעבודת האדם. וממילא כשיהודי מעורר רחמים על חבירו (ודרך אגב, הלשון המקורית היא: "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לו - נענה תחילה"), הרי באופן ממילא הוא מעורר רחמים גם עליו מלמעלה. לגבי הענין ש"נענה תחילה" - ההסבר אולי, שכיון שהתעוררות הרחמים על חבירו נעשתה על ידו, הרי הוא הצינור שדרכו השפע יורד למטה. וכיון שזה עובר דרכו, והוא גם צריך לאותו ענין, הרי ממילא הוא הראשון לקבל ברכה זו, ולכן נענה תחילה. בשורות טובות