בתחילת פרשת כי תצא נאמר "כי תצא למלחמה על אוייבך", ובצורה פנימית, המלחמה מול האויב האמיתי, הוא היצר הרע.
אך החידוש של המלחמה שבפרשתנו היא - כפי שמפרש רש"י - שהיא "מלחמת רשות".
הרבי מבאר זאת בהרחבה בשיחת ה'דבר מלכות' כי תצא תנש"א על פי דברי חז"ל שלפני בריאת העולם הקב"ה נמלך בנשמות ישראל, התייעץ עימן כביכול, אם לברוא את העולם. ממילא ירידתן למטה בגוף גשמי, היא ברשותן; ומצד הנשמה, יהודי תמיד נשאר 'מעל העולם'.
ה"התייעצות" עם הנשמות מסמלת את אחדותן עם הבורא. כפי שבגשמיות, אדם מתייעץ עם מישהו שהוא קרוב אליו ומכיר אותו, כך למעלה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הקב"ה התייעץ עם נשמות ישראל מאחר שהן חלק ממנו וקשורות אליו בקשר עצמי.
עניין זה בא לידי ביטוי במאמר חז"ל, ש"ישראל עלו במחשבה": מחשבה, בניגוד לדיבור, היא 'תקשורת' של האדם עם עצמו ודרכה הוא מגלה את עצמו – לעצמו. וזאת בניגוד לעולם שנברא בדיבור (בעשרה מאמרות) והוא 'זולת' כביכול, כדיבור שעניינו גילוי לזולת.
רק לאחר מכן הגיע השלב השני: בריאת העולם בפועל והגשמת התכלית האלוקית של "דירה בתחתונים". לצורך זה הנשמות המאוחדות עם ה' בתוך מחשבתו, 'נאצלות' ויורדות ב'סדר ההשתלשלות' עד שמגיעות לעולם הזה הגשמי, מלובשות בגוף ובנפש בהמית, ובדרך זו מתאפשר ביצוע התכלית האלוקית, בקיום התורה והמצוות בפועל.
וככל שהדברים הם כלפי מעלה, הם נכונים גם כלפי מטה, ועוד יותר, שעל ידי ההבנה של הדברים כפי שהם למטה, הרי "מבשרי אחזה אלוקה" ונבין יותר את הדברים כפי שהם למעלה.
נשמות ישראל נקראות 'בנים' למקום ("בנים אתם לה' אלֹקיכם"). על פי הקבלה זו נוכל ללמוד שבדומה לשני השלבים שתוארו אצל נשמות ישראל (התייעצות עצמית, ו'שליחה' לעולם) אנו צריכים לנהוג גם כלפי הילדים שלנו כפשוטם, ודווקא בזה נוכל לבטא בשלמות את ה'הורות' שבנו.
העיקרון פשוט: לפני שאנחנו, כהורים, מתחילים 'לחנך' את הילדים שלנו ולהדריך אותם כיצד להתנהג בהתמודדויות שיזמנו להם החיים, אנו צריכים לזכור שהילדים הם חלק מאיתנו.
בעיות חינוכיות רבות מתחילות מתפיסה לא נכונה, הרואה בילדים מהות הפועלת נגדנו: הילדים 'מפריעים' לנו לממש את עצמנו, והם אינם אלא מטרד ומעמסה בעבורנו. אדם עלול לחשוב לעצמו: כל העיסוק בטיפול בילדים ובדאגה לשלומם ולסיפוק הצרכים שלהם בא על חשבוני... אלמלא הצרכים שלהם, הייתי יכול לממש את עצמי וכדומה, בהצלחה יתרה.
זו כמובן טעות ותוצאה של חשיבה מעוותת: הילדים הם ההתגלות והמימוש האמיתי שלנו. הם העצמיות שלנו באמת. הביטוי השלם ביותר שלנו נעשה על ידיהם.
כפי שהנשמות הן גילוי ה' ומבטאות את עצמיותו, כך ילדינו מגלים אותנו ומבטאים את עצמיותנו.
כפי שהקב"ה, לפני ששלח את הנשמות לשליחותן ועבודתן בעולם, התייעץ איתן, גם אנו צריכים 'להתייעץ' עם הילדים שלנו.
כשאומרים 'להתייעץ עם הילדים' אין הכוונה לדברים כפשוטם, שבכל דבר ההורה ישאל את הילד מה לעשות וכיצד להתנהג ויבקש ממנו רשות... הרי הילד הוא ב'מוחין דקטנות' ולא תמיד אפשר תמיד לסמוך על שיקול דעתו.
גם הקב"ה לא מתייעץ איתנו בגילוי עכשיו, כשאנו נשמה הנתונה בתוך גוף... ההתייעצות עם הנשמות – כפי שהן מאוחדות בו ובמחשבתו. ובהקבלה ההורית: ההתייעצות היא עם עצמנו, אך היא נעשית מתוך מחשבה על הילד.
הביטוי רשות ("מלחמת רשות") מציין דבר שהוא הפוך מכפייה והכרח. כשאדם כופה מישהו אחר פירושו שהוא לא מתחשב בו ובדעתו. הורים מצד מהותם צריכים להרגיש שהם לעולם לא כופים את רצונם על הילדים, כי הם תמיד מתייעצים, בתוכם ועם עצמם, מה נכון עבור הילדים.
כשמדובר בילד קטן, הרי במעשה בפועל, צריך לקבל החלטה עבורו, כי הוא לא יודע להחליט לבד, אלא שבתהליך קבלת ההחלטה עלינו לשער בתוכנו מהו המקום הנכון והמדויק ביותר עבורו. וכשהילד גדל: ההתייעצות עשויה להיות גם האפשרות לתת לו לבחור ולממש את מה שמתאים לו.
התייעצות פירושה שהאדם לא פועל מתוך יצר בסיסי (אינסטינקט), העלול להביא להתעלמות מהאחר ולרמיסת רצונותיו, אלא מתוך ה'ראש' – מחשבה והכרה שכלית.
ההורה יודע שהילד שלו הוא חלק ממנו. אומנם הוא נמשך ויצא בפני עצמו, אך מקורו ממנו, והוא מאוחד איתו מצד מהותו. לכן יש להתחשב במקומו של הילד, ומה שטוב לילד – טוב גם עבור ההורה. באופן כזה נעשית הקשבה אמיתית למהות הפנימית של הילד, והשערה מדויקת בתוכנו, ככל האפשר, לפעול לפי מה שמתאים לו, למעמדו ולמצבו.
זהו עומק הביטוי "יפה כוח הבן מכוח האב": הגילוי של כוח הבן, שורשו מכוח האב. הוא מבטא ומגלה את העצמיות של האב. מאחר שההורה מתבונן בילד ויודע שהוא 'ההמשך' לעצמיות שלו, הרי ההקשבה הפנימית לעולמו של הילד, לרצונותיו הפנימיים העמוקים, למה שצריך לצמוח ולצאת ממנו, היא הקשבה אמיתית לעצמנו. ההורה כאילו אומר "מה שטוב לך באמת – טוב גם לי".
לעומת זאת, כשאדם חי בתוך עולמו האישי ומרוכז רק בעצמו, אין לו זמן לילד שלו, ונדמה לו שהילד רק מפריע לו... אם הוא מביט בילדים שלו ורואה רק קושי, התנגדות והפרעה, סימן שהוא רחוק מאוד מעצמו. העצמיות שלו נמצאת ב'גלות', כי גם את הילדים שלו הוא רואה במבט חיצוני בלבד. הוא לא חושב מה נכון וטוב עבור הילד, ובזה הוא מונע מהילד לזכות במה שנכון עבורו.
ומתוך כל זה יובן בכללות את אותו המושג של ההמלכה בנשמותיהן של צדיקים, ואת המקום האמיתי שאליו מגיעים הדברים, ובמיוחד ביחסים האנושיים בין הורים לילדים, שזהו העיקר.
